אלוהים לא גר שם יותר

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Ian Scott; Flickr

מה לעזאזל חשבתי כשהחלטתי לטפס בפעם השנייה על הר משה?

לפני שנים רבות מאוד, בימים בהם יכלה רגל ישראלית לשכשך בתעלת סואץ בלי ויזה, פקדתי בבלורית שחורה ומתנפנפת את סנטה קתרינה, ועליתי עם חבריי אל פסגת הר משה עם שחר. הדרך למעלה, בצינת הלילה והשחר, היתה מאתגרת אך נעימה, ועל ההר נגלה לעינינו הוד קדומים: ראשי הרים טבולים בעננים מאופק עד אופק, השמש זרחה וקרניה חדרו בענן, וממש הרגשתי כמו משה שמדבר עם אלוהים.

חווייה כזו לא מקלקלים, אמרתי לעצמי בעודי משכשך לפני שבוע ימים במים הצוננים של חוף דהב, מוקף קומץ תיירים גרמנים, אנגלים ושוודים. אני על הר משה לא עולה עוד פעם. אני כבר לא בן עשרים, חברים, ואת יצר ההרפתקנות הטבעי שלי העברתי לתחומי הרוח. וחוץ מזה רק לפני שבוע טיפסתי לחבר שגר בקומה החמישית ועד עכשיו אני מתנשף. וחוץ מזה לא לקחתי נעליים מתאימות, ולא מעיל רוח נפוח, ולמעלה בדצמבר, כך דווח,  ארבע מעלות מתחת לאפס. וגם סוכן הנסיעות המצרי הציע אופציה נדיבה, לנסוע לסנטה בבוקר, לראות גולגלות ולחזור, מה רע? ננשום קצת מדבר, שאחרים יזיעו כדי לעלות על ההר הזה, מה יש כבר לראות שם? מה מביא כל כך הרבה מטורפים מכל העולם להעפיל אליו באישון לילה? מה זה הדבר הזה? וכמה  זה יעלה לנו? שלושים דולר? ובכל זאת, הזדמנות אחרונה לעלות להר משה, ואם אנחנו כבר בסנטה קתרינה, וזה באמת מראה שכולו הוד קדומים, נוף מה זה מהמם, ומה כבר יכול לקרות?

וכך מצאתי את עצמי מטפס באישון לילה על הר משה  בפעם השנייה, וחושך על פני תהום, ומרגע לרגע התבהרה התמונה: הבן אדם מטורף. נעלי שינקין שלי בכו בכי מר על כל צעד קדימה, הברכיים שעדיין התלוננו על חמשת הקומות מן השבוע שעבר לא הבינו מאיפה זה בא להם, החמצן הלך ואזל.

קמיל! קמיל! פטפטו הבדואים המהלכים לאורך הדרך, ורק ברגע האחרון נעצרתי בדרך לגבו של גמל, לאחר שצפיתי במעפילה שבוזה על גמל מתעופפת קדימה בבהלה כשהגמל מחליט לקום על רגליו. הסתבר גם שהמידע על אורך הדרך נזיל. כלומר, שעה וחצי. זה כל הסיפור? וכמה נשאר? עוד שעה וחצי. וכמה יש עוד? שעה, שעה וחצי. וכמה מדרגות יש בדרך לפיסגה? 99, אמר הסוכן שרצה למכור  חבילה בשלושים דולר. 750, אומר מוחמד המדריך כשהגענו למדרגות. והוא יודע. נעלי שינקין החליקו על האבנים שהשלג עליהם החל להפוך לקרח, ומוחמד, שאבא שלו הכיר את משה דיין וצועד לראש ההר בדילוגי קרב, לקח אותי יד ביד במעלה המדרגות העולות.

שם, למעלה, עמדו מאות אנשים, צפופים ודחוקים זה לזה בקור מקפיא, מפטפטים בבליל של שפות וצבעים, והביטו אל המזרח. עננים לא היו הפעם, השמש יצאה, וכולם צווחו בהתפעלות. ואז יצא משה רבנו מהביתן הקטן שבראש ההר וניגש ישר אלי.

-        חתיכת מטומטם -  אמר לי האיש שבכלל נראה כמו בדואי - פעם אחת לא הספיקה לך?

-        רציתי לשחזר את נעוריי האבודים – אמרתי בגמגום.

-        ככה, בלי נעליים? בלי מעיל? בלי ג'וגינג חצי שנה מראש?

-        רציתי לחוות שוב רגע של התעלות וקדושה – ניסיתי.

-        חתיכת פרייר, אלוהים לא גר כאן יותר – אמר משה, ונעלם בתיבה.

דילגתי ברגליים כואבות אל מרגלות ההר, ושקעתי במיטת הקינגסייז בדהב. בטלוויזיה המצרית הראו את צ'לסי קורעת את לידס. חווייה אלוהית.



תמונה ראשית