יש חיים אחרי חדרה

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Menno van der Horst; Flickr

ההתנשאות התל אביבית על הצפוניים ספגה מכה אנושה, ובצדק

יש מין בדיחה כזו שאומרת, שלא ידוע עדיין אם יש חיים אחרי המוות, אבל הוכח מעל לכל ספק שאין חיים אחרי חדרה. גם אני משתמש בבדיחה הזאת לפעמים וכולם נורא צוחקים, אם כי אני נמנע מלהשמיע אותה ליד חדרתים, מה גם שמזמן לא פגשתי חדרתי.

במחשבה שנייה, הבדיחה הזו אומרת משהו רע מאוד על אלה שמספרים אותה, כולל אותי, וכולל אתכם, קוראיי היקרים, וכולל את כולנו, שהתאספנו באזור הצפוף ביותר בעולם הקרוי "גוש דן", שהירק היחיד שיש בו זה השדרות של חולדאי, ושנדמה לנו שחוץ מאתנו אף אחד לא קיים. הבדיחה הזו מעידה שאנחנו מתנשאים סדרתיים, שלא לדבר על הבדיחות שלנו על החולונים. הרי כשאנחנו אומרים "בת ים" כולנו מתגלגלים על הארץ מרוב צחוק, הא, בת ים, בת ים, באמת, ופתח תקווה? פופףףף! פתח תקווה! פיפי ולישון! ורמת  גן! פיג'מות! חה חה חה! וגבעתיים? איפה זה בכלל? תל אביב תל אביב תל אביב! מנהטן של המזרח התיכון! פאריז של הלבאנט! וכל מה שמחוץ לה – אפריקה. מה אפריקה? אפגניסטן.

חשבון נפש נוקב זה התעורר בי השבוע, ואני ממליץ עליו לכל התל אביבים באשר הם, וזאת לאחר שקיבלתי הוכחה לתֵזה המרכזית של רגשי הגבהות התל אביביים המגוחכים: יש! יש חיים אחרי חדרה! ואפילו חיים יפים מאוד. מישהו מידידיי הזמין אותי למופע במבצר שוני. איפה זה מבצר שוני, שאלתי בטון תל אביבי מזלזל משהו, שהרי ברור שאם אני לא יודע איפה מבצר שוני, זו כמובן אשמתו של מבצר שוני ולא שלי.

"זה בפארק ז'בוטינסקי", אמר בן שיחי.

בקינג ג'ורג'? תהיתי? אבל אצלנו למבצר קוראים ז'בוטינסקי ולפארק הוא, נו, המגרש החביב הזה שהתקשט לאחרונה, קוראים גן מאיר, לא? החמצתי משהו?

קיבלתי מפה ונסעתי למבצר שוני. עברתי את חדרה (את חדרה אפשר לעקוף, כך שאין לי הוכחות לגבי מצבה הנוכחי), מימיני נצצו אורות אור עקיבא (נו טוב, אור עקיבא, אתם יודעים, מה לנו ולאור עקיבא), וימינה לבנימינה. כאן לתל אביבי צפוני ושחצן מתחיל להיות קצת לא נוח. בכל זאת, אהוד מנור, האולמרטים, הבארון, ההיסטוריה. נסענו לאורך שדירת דקלים, אי שם מצפון נצצו אורות זכרון יעקב, והתחיל להיות קצת לא נעים. זכרון יעקב, זה גם אחרי חדרה? והרי זה מקום מקום, זכרון.

ואז הגענו לפארק ז'בוטינסקי, שבלילה נראה קסום ומבטיח, עם כל מיני עצים אקזוטיים ואורות מבצבצים ביניהם. ישבנו על מרפסת רחבה ואכלנו מין אוכל כזה מעולה ונעים לעיכול של אחרי חדרה, אם כי, יש להודות, יש גם פה ושם איזו מסעדה טובה בתל אביב. ואחר כך ירדנו אל האמפיתאטרון הקדום ששוחזר, ומסביבנו רחש קהל נהדר, מאיר פנים, צעירים יותר ופחות, ולפי דעתי בקושי היה שם תל אביבי אחד, מלבדנו.

ואז עלו על הבמה שלושה. עלה על הבמה שמטוב לוי שהמוזיקה נוזלת מבין אצבעותיו, שמבין מוזיקה, ועלה שלמה יידוב בפניו העדינות שלו והמוזיקה העדינה שלו והנופך הלטיני שאי אפשר לחקות אותו, ואחריהם עלה צ'רצ'יל, שהמוזיקה מתפרצת ממנו בלי מסננות ובלי פיתולים  ישר לקהל. הם שרו שירים שהיה להם טקסט ולא רק מוזיקה, שעל כל אחד מהם אפשר היה להשקיע רגע מחשבה והרבה הנאה מזוקקת, שמחה ושקטה, והקהל אהב אותם, והכל היה מעין תמצית של הישראליות הטובה שאנחנו מחפשים כל כך בנרות, בתוך ערימות הישראליות הרעה, המיוזעת, הגסה, אמריקה בגופייה. וכל זה קרה אחרי חדרה, רבע שעה לפחות אחרי חדרה, ובכביש למטה נהרו מכוניות שנסעו מפרדס חנה לזכרון כאילו אין תל אביב בעולם.

חזרנו הביתה ואני אחוז בסרעפי חשבון נפש נוקב. הצצתי בשמשה האחורית ואמרתי לנפשי, יש, יש חיים אחרי חדרה, ועוד איזה! אם כי, במחשבה שנייה, לא ראיתי את צ'רצ'יל בקפה תמר רק לפני יומיים?



תמונה ראשית