ביקור בחיפה

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
israeltourism; Flickr

חיפה זו לא תל אביב. חיפה זו לא ישראל. זה פשוט זן אחר

ביום שבת נסעתי לחיפה עם ארנון ועוד חברים לראות הצגות בפסטיבל הילדים.

פגשתי שם מישהו שאני מכיר, הוא לא מחיפה, הוא חבר מפעם, פגישה מרגשת, אבל הדבר הראשון ששאל אותי היה, "מה אתה עושה בחיפה?!" לא שאלתי אותו  מה הוא עושה בחיפה כי התשובה שלו ברורה. הוא גר בחיפה. אבל אני לא.

הסמקתי והתנצלתי והסברתי שאני נוסע לבלות עם ארנון בחיפה כי יש שם פסטיבל הצגות ילדים, אבל התשובה לא שיכנעה אותו.

לאט לאט הבנתי שחיפה אינה מיועדת לתל אביבים. הסתובבתי בה ושום דבר לא הזכיר לי את תל אביב. פשוט חטפתי הלם תרבותי.

קודם כל, מיד מצאתי חנייה. תגידו, שבת. אבל בכל זאת. בכל מקום. ואפילו בלי לעשות רברס. וכל החניונים בשכר היו פתוחים כי שומר החניון החיפני לא הגיע.

בדלפק הכרטיסים של הפסטיבל עמד  בחור מאוד חביב, לא היה בו שמץ של תל אביביות. טיפוס קל ונוח וקצת משועמם. לאט לאט החלו החיפנים לבוא עם הילדים להצגה, זמזמו ביניהם שיחות נינוחות בעברית חיפנית ולא הפסיקו לחייך.

יצאתי רגע לרחבת המוזיאון ופתאום אני רואה אנשים עם סלים נוהרים לאיזו דלת שנפתחה פתאום. התקרבתי וראיתי מעל הדלת המון שלטים בשפה שאני לא מכיר, אבל לפי כל הנתונים זו היתה רוסית. הם זרמו וזרמו ויצאו עם סלים ובהם נקניקים, גבינות, כלי ניקוי וחטיפים, והכל ברוסית.

הלו, זה שבת, עמדתי לצעוק, שאבעס! אבל אז נזכרתי. חיפה. כאן זה חיפה.

לפני ההצגה התחיל קצת בלגן. חלק מהמקומות היו מסומנים ואחרים לא. בתור תל אביבי הייתי ממש מזועזע, אבל כאן אף אחד לא התרגז. מי שהיה לו מקום מסומן התיישב במקומו, ומי שלא היה לו מקום חיכה בסבלנות והתיישב היכן שנשאר מקום. לא הלכו מכות. לא צרחו כמו משוגעים. לא היה אקשן. חיפה.

אחרי ההצגה ירדנו לואדי ניסנס. הסוחרים הערבים חייכו אלינו וענו לכל שאלה ששאלנו. בחנות הירקות ראיתי חציל שנראה כמו עגבנייה גדולה ושחורה. חציל כזה לא ראיתי מימיי, וגם לא אראה עוד. חיפשנו מסעדה ומישהו הצביע על סוכך אדום במעלה הרחוב ואמר שזו מסעדה מצוינת. נכנסנו למסעדה קטנה בשם אבו רגא. ישבו שם חיפנים נחמדים ורגועים, דיברו ערבית ואכלו בתיאבון. מיד מילאו לנו בעלי המסעדה את השולחן בחומוס חיפני נקי טעם ועמוס גרגרים מבושלים בדיוק לפי המידה, שיפודים משהו ולימונדה מלוא הקנקן, וקינחו באבטיח על חשבון הבית. ארנון היה המום והסברתי לו שככה זה בחיפה.

אחר כך נסענו במכונית במעלה רחוב הציונות, חצינו את רחוב חורי, נכנסנו דרך רחוב הרצל לרחוב חסן שוקרי והגענו לרחוב הנביאים, ולא הרגשנו אף רגע שאנחנו ביפו, או ברמלה. בחיפה זה טבעי.

ואז היתה לי הארה. פתאום הבנתי מה קרה לעמרם מצנע המסכן. הוא פשוט חי לו אי אלו שנים בחיפה, ישב בבניין העירייה וניהל את העיר בדממה בלי שמישהו יצעק לו שהוא לא כריזמטי, וברחובות אנשים הלכו סביבו בשקט חיפני כזה, והאוניות צפרו בנמל, והכרמל היה ירוק כל ימות השנה, ומצנע חשב שהמדינה  נראית כמו חיפה ועם קצת אינטגריטי אפשר לכבוש אותה, בלי דאווינים, והוא יוכל לשלב את הערבים הטובים של חיפה בממשלה החדשה שיקים, והכל ילך לפי הספר של חיפה. עד שגילה את האמת המרה, שהמדינה הזו היא תערובת מוזרה בין תל אביב וירושלים, אום אלפחם, בני ברק ונתיבות, וחיפה לא ממש במשחק הזה. וכשגילה  היה כבר מאוחר מדי, ועכשיו לא נשאר לו כלום ביד.

התחלנו לרדת לכיוון תל אביב. הכבישים היו ריקים, הים היה מלא והכרמל ירוק, עד שהגענו לפקק הקבוע שראשיתו בזכרון יעקב, עשרים קילומטר, פגוש פוגש פגוש. כאן יושבים תושבי מדינת ישראל, המשתרעת מגדרה עד חדרה. כך  ישבנו באוטו התקוע  גם בכינו, בזוכרנו את חיפה.



תמונה ראשית