עולם חדש מבוהל

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה בגירסה ראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Innovacionweb.com Diseño Web; Flickr

המאה ה-21 ממשיכה להיות המאה של הטרור, וזה לא עומד להיפסק

המאה ה-21 ממשיכה להיות המאה של הטרור, וזה לא עומד להיפסק. אם לא הבנו עוד באיזה עולם אנחנו חיים ב-11 בספטמבר 2001, אולי הבנו את זה ב-13 בנובמבר 2015.

זה לא עומד להיגמר. זה רק התחיל. המאה העשרים שתתה את דם האנושות בגמיעות גדולות, טחנה בבת אחת מיליוני אנשים, ונרגעה בין גמיעה לגמיעה. המאה ה-21  תשתה את דמנו לאט. כל יום. ולא בשדה הקרב. שדה הקרב של המלחמות הגדולות, האפרים הרחבים שבהם דוהרים אנשים חמושים אל מותם, הוא מושג שאבד עליו הכלח. זה קורה וימשיך לקרות במקום שבו אנחנו אמורים לחיות. שם נמות. ברחוב. בבית הקפה. בתחנת הרכבת. באוטובוס. בפיצריה. בפאב. במשרד. אנחנו לא נתאמן לקראת מותנו כמו שהתאמנו לקראת מותם מיליוני צעירים במאה העשרים. אנחנו פשוט נוסיף את המוות הזה מרגע שנולדנו למגוון האופציות שאמור לזמן לנו הגורל, וכשזה יקרה, יעמוד לרשותנו שבריר שנייה להבין שהאופציה התרחשה. אלא אם כן איתרע המזל ונפצענו.

אנחנו ננסה להבין את ההיגיון של המאה ה-21. למשל, שיש סיבה למה שקורה. שהעניים והדחויים מעושרו של העולם מתמרדים. שהשבעים נענשים על שובעם. שאם יחזור הצדק לעולם  הכל ייגמר במטה קסם. אבל ההיגיון הזה הוא לא של המאה ה-21. הוא אפילו לא ההיגיון של המאה העשרים. הוא ההיגיון המשיחי-חילוני של המאה ה-19. העולם לא צודק. הוא צריך להיות יותר צודק. אבל במאה ה-21 יתברר לנו שהמלחמות לא מתות. הן רק מתחלפות. במאה ה-21 יתברר לנו שהשלום הנצחי לא יגיע לעולם, ושיש בעולם שנאת חינם, והיא מנצחת.

וכבר יש לעולם הזה סמלים ויזואלים: נחילי דם על פני גבר בלבוש אזרחי, שמלה מופשלת של אשה על אלונקה, שדרי טלוויזיה חמושים בקלישאות, עדי ראייה, ערימות לבנים, דחפורים, וכאן בישראל, מלאכי השרת של המוות, ההולכים אחרי המחנה, זק"א.

לא, אני לא בורח מכאן ומעכשיו. אנחנו חלק מהעולם, ואת חלקנו עלינו להשלים, ועל פי עקרונות המאה העשרים עלינו להשיב לפלשתינים ההורגים בנו ונהרגים על ידינו את הריבונות על חייהם. אבל במאה ה-21 ההולכת ונארגת בדם ובשר בכיכרות הערים זה לא יספיק. גם אחרי שנתרום את חלקנו, יהיה האוויר רווי שנאה, ספוג באי הנחת הולכת ומתמשכת של תושבי הכדור המופלא והמעונה הזה.

העולם החופשי, העשיר, השבע, המתנהל על פי המצאה שלטונית נושנה ונפלאה, הדמוקרטיה,  יחזיר מלחמה. הוא חייב להחזיר מלחמה, אבל בכל פעם שיחזיר מלחמה יפסיד עוד משהו מתומתו, מן השובע שלו, מן ההדר הדמוקרטי. ועל כל מכה שיקבל יחזיר בעוד מכה ויאבד עוד מקרן השפע, ומיופיים המשכר של פסגות ההרים ומן האוויר הנקי של אגמי אירופה ומרחבי אמריקה, וחופשות הסקי, וחלונות הראווה, והכבישים המהירים, ומטוסי הסילון, והסעודות, ותחושת החירות. בסוף הם יתפסו את בן לאדן, אבל זה יהיה כבר מאוחר מדי. ממשיכיו זורמים במחזור הדם שלנו והם יגדירו את חיינו גם אם נכה בהם עוד ועוד.

נולדתי למורשת המאה ה-19. נולדתי אופטימיסט. חיי במאה ה-21 יתנהלו אחרת. את הדורות הבאים מקדם החיוך המר של הפסימיסט, היודע שהגרוע מכל עוד לפניו, וגם זה סוג של כוח.



תמונה ראשית