יוסי הנגר

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
James Morley; Flickr

שיחה בדרום תל אביב בעידן שאחרי פרוץ האינתיפדה השנייה

נגרייה בדרום תל אביב. דרום דרום. באופק קו הרקיע של חולון.

בעל הנגריה הוא העם. כלומר, הוא איש אמיתי, עם גוף ופרצוף, אבל באותו זמן ממש הוא שקלול מדויק, מעוצב היטב, של כל מה שעולה בדעתנו כשאנחנו מדברים על "העם".

יש לו כרס גדולה.

חיתוך הדיבור שלו הוא הכלאה בין גברי ופולי מהגששים, עם מוזיקה של שייקה. לא עירקי. לא מרוקאי. לא רומני. לא ירושלמי. גששי.

הוא יושב ואוכל יוגורט עם גרנולה ומתנצל. "מנסה לעשות דיאטה".

הוא איש חביב, מחוספס ומיואש. התקשרתי לבקש שיתקין לי כמה מדפים.

"תבוא, נעשה לך על המקום".

"כמה זמן?"

"עשר דקות".

הנגרייה העצומה ריקה. עובד אחד. הוא, העם, אוכל גרנולה, ומתנצל.

"בכל זאת אני מנסה לעשות דיאטה. אני גומר לאכול ובא לעבוד".

"אין בכלל עבודה?"

"מי יבוא הנה לעשות רהיטים? בן אדם שמת על הכביש מפיגוע יבוא לעשות רהיטים? בן אדם שבן משפחה שלו נהרג (הוא אומר נה-רג, עם ה' חזקה ומדגשת) והוא איבד את היקר שלו ביותר יבוא לעשות שולחן עבודה? בשביל מה הוא צריך שולחן אם הוא יושב ובוכה? אלמנה ויתום שהגבר שלהם יצא לדרך ולא חזר ילכו יעשו להם כיסאות? ישימו מדף חדש?"

"קודם היה יותר טוב?"

עיניו של העם מאירות.

"שנת 2000 היתה כמו חלום. היה אור. היה אוויר טוב. פה אצלי בנגרייה עבדו עשר איש. כל היום וכל הלילה עבדו. עשו רהיטים. גם היו הרבה משרדים של זה, איך קוראים אותו, היי טק. הרבה רהיטים עשינו להם".

"ומתי זה נגמר?"

"ביום אחד נגמר. באוקטובר. מאז אף אחד לא בא. עשר עובדים היו כאן בנגרייה. אחד אחד אמרתי שלום. אחד נשאר. עכשיו עושה לך מדפים. אני גומר את האוכל אני בא לעבוד אתו. יותר טוב במצב כזה לסגור הכל. להפסיק לעבוד בכלל. בשביל מה אתה צריך את המדפים האלה? יש לך משרד?"

"אני עיתונאי".

"אתם העיתונאים מבינים הכל. מבינים הפוליטיקה.  אתם תסבירו לנו. איפה יש ממשלה? מה היא עושה? בכל מקום יורים עלינו. לנסוע בכביש אי אפשר. ללכת לקניון אי אפשר. עבודה אין. כאילו אין לנו ממשלה בכלל. אתה תסביר לי."

אני שותק.

"אני לא מבין בזה. אולי אפשר לגמור הכל מהר, הצבא שלנו החזק לא יכול עליהם? אתה מבין בדברים כאלה. אולי אתה יודע?"

"זה מאוד קשה".

"חשבתי יבוא אריק שרון יעשה מה שצריך, גם הוא, כלום הוא לא עושה. אולי צריך גם לדבר אתם? לתת להם משהו? שיעשו שלום. משהו שיעשו. כולם כולם יושבים שם בממשלה. מה הם עושים? אתה תגיד לי. אתה מבין בזה".

העובד היחיד בנגרייה סיים את ייצור המדפים. צעדנו יחד למכונית.

"אם אתה כותב על זה, תכתוב, שיקשיבו לעם, אתה הבנת אותי? שיקשיבו לעם. תכתוב את זה. אולי הם יקראו".



תמונה ראשית