געגועי לקפה בקצפת

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Thomas Quine; Flickr

הרהורים נוגים על שורשים ייקים, כישלון הישראליות והתרפקות יתר על העבר

לפני שבוע נסגר בקול תרועה כנס הייקים הגדול במשכנות שאננים, ובעקבותיו עודכנו נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ונקבע כלל חדש: הייקים מתרבים. האולמות היו מלאים עד אפס מקום, וייקים בעלי ותק נכבד עלי אדמות ישבו על המדרגות. בתור בן דור שני המחזיק בזהות ייקית גאה השתתפתי בכנס, ומאחר שפרסמתי ספר בנושא נחשפתי בשנה האחרונה לקבוצה לא קטנה כלל וכלל של בני הייקים. אלה שגדלו עם "ביטה שן" ו"אאוך ווידר זן", כלומר, תודה ולהתראות, עצרו את נשימתם בשלאפשטונדה, וליקקו בתאווה קפה מיט שלאקזאנה, כלומר, קפה בקצפת. זה לא פולקלור. אלה היו החיים.

כמה וכמה בני ייקים התקשרו אלי או כתבו לי שהם מרגישים עד היום קצת דחויים ומקופחים: אף אחד לא רואה בנו קבוצה מיוחדת, אף אחד לא מעריך את המורשת שלנו. אחד הציע לי בהתלהבות: בואו נעשה מימונה ייקית. בעניין המימונה הייקית יש בדיחה בלתי תקינה בעליל שלא תצוטט כאן, אבל אני לקחתי את העניין ברצינות ושאלתי מהי החלופה שלנו למופלטה ולסלסולים המרוקאים.  סיכמנו על שוויינע-בראט עם קנודל,   כלומר, צלי לבן (לייקים שומרי מצוות יוקצה שולחן הכשר) וכופתאות ברוטב, לקינוח פרוסת שטרודל, וכל זה על רקע תזמורת קאמרית המשמיעה סוויטות של באך ובטהובן. הטלתי ספק האם נוצף בביקורי פוליטיקאים, שאף פעם לא אהדו את הייקים, אבל ממילא הם כבר לא באים גם למימונה, ולפי מצב העניינים המדינה מחולקת היום בין בני הפולנים לצאצאי הפרסים.

יש משהו באוויר. השבוע השתתפתי בדיון על מעמדם של האשכנזים ועל המורשת האשכנזית, והסתבר שיש קבוצות צעירים העוסקות ברצינות בהחזרת המורשת האשכנזית. למה הכוונה? על כך קיים ויכוח לא פשוט. אולי מדובר ביידיש? ואולי מדובר ב"החזרת עטרה ליושנה", של הפריחה התרבותית של יהודי אירופה? ואולי בגעגועים לגלות, שגם הוא מיני-טרנד הצץ עתה בעיקר באקדמיה?

לצד ההיבט הפולקלורי ואפילו משעשע שיש באג'נדה החדשה הזו, היא אומרת שני דברים רציניים. האחד הוא מעין מרד כנגד מה שנתפס כהשתלטות הז'אנר המזרחי על התרבות העממית, בעיקר המוזיקה, הבידור הקל והסטנד-אפ. ממשיכי העליתות החדשות הם נינט טייב וצחי איראני, אבל יש כאלה שמתגעגעים לממשיכים של אריק איינשטיין וניקוי ראש. נכון שתוכניות האירוח המובילות בטלוויזיה הן עדיין  של בני האשכנזים, והתימנים תמיד היו מלכי הזמר, ובכלל כל מה שאני כותב כאן בזהירות הוא בלתי תקין פוליטי, אבל נוצר איזה חוסר איזון ברב תרבותיות המציפה אותנו, והחיפוש אחר שורשים אשכנזיים הוא בהיבט הזה לגיטימי.

התחושה שלי מהמגמה הנסתרת הזו היא שיש כאן עניין אחר והוא הייאוש מן הישראליות. הישראליות היא ההבטחה שהצברים יקימו כאן תרבות שהיא תערובת עשירה של בני כל העדות והמגזרים, מהולה במסורת תרבותית יהודית עשירה ובבליל של שפות וחומרים ויצירות ספרות ומוזיקה ומחול. זה לא כור היתוך. זה סלט, הסלט הישראלי הידוע לתהילה בעולם כולו. אבל התחושה המעיקה היא שהעוגה הזאת לא תופחת, והיסודות הרדודים והגסים של הישראליות משתלטים על פוטנציאל העושר הרב-תרבותי. על הישראליות הרועשת אך החלשה הזו עטה התרבות הגלובלית המדברת באמריקנית דרך כל ערוצי הטלוויזיה, המוזיקה, האינטרנט, המזון, ואליה חוברת  השפה והחשיבה הגלובלית של הקהילייה האקדמית, הפיננסית והטכנולוגית. הסלט הקצוץ דק הופך מיש-מש חסר זהות.

אז זה בהחלט רומנטי להתגעגע לתרבות הייקית שבה דנים בשלווה על הבלקון בגיתה ושילר והולכים לקונצרטים, כפי שזה רומנטי להתגעגע להרי האטלס או לעיירה היהודית הסמוכה ללודז'. אבל הרומנטיקה נולדת ברגע של ייאוש או אכזבה, והיא מצביעה בהתלהבות מוגזמת על העבר כדי להגיד משהו על הכאן ועכשיו. 



תמונה ראשית