כיכר חיה מתה

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Kinneret Yifrah; Flickr

מה קרה לכיכר דיזנגוף, ומי ניצח במלחמה על דמותו של הרחוב?

בבית ביאליק מציג אלי אטיאס תערוכה הקרויה "כיכר דיזנגוף", שהופקה על ידי המגזין "מסע אחר". ביום שלישי נפתחה התערוכה. אטיאס צילם בכיכר אנשים. הצילומים נאים מאוד, והאנתרופולוג החובב יגלה בהם ממצא חשוב: בכיכר הזו סובבים ויושבים קשישים, עובדים זרים, חסרי בית, אבל כמעט אין בה ישראלים מן הסוג שתפגוש בהמוניהם בדיזגנוף סנטר, בשינקין ובירמיהו. בעצם, לא צריך תערוכה לצורך הגילוי הזה. כולם יודעים את זה.

דיברו יורם קניוק ורון חולדאי. קניוק ביכה את כיכר דיזנגוף הישנה, שהיתה בעיניו יפהפיה אמיתית כנגד הכיכר הנוכחית הכעורה, ושיבח את הצלם איך הצליח ליצור צילומים יפים כל כך למקום מכוער כל כך. אטיאס  לא ראה בעיניו מעולם את הכיכר הישנה, עבורו, כילד חיפאי, כך סיפר,  כיכר דיזנגוף עם המזרקה היורקת אש ומים היתה פנטזיה, והוא בא לתעד את הפנטזיה.

באולם התערוכה הסתובב צבי לישר, האדריכל שתיכנן את הכיכר המושמצת ולבו היה מר עליו, מה גם שעכשיו מדובר בהחזרת עטרה ליושנה, והכיכר תרד לגובה הכביש ותשוב להיות מה שהיתה. "היא תחזור להיות אי תנועה", הוא אומר לי.

יתכן שהוא צודק, אבל אני ביליתי שעות לא מעטות בכיכר הישנה. גרתי מהלך שלוש דקות משם, בבית ברחוב ישראלס. רחוב דיזנגוף זהר במתחם שבין קפה כסית, קפה רוול, דיצה והכיכר, והמזרקה שלו לא ירקה אש ומים אבל ריתקה אותי בקילוחי המים הגבוהים שלה. כשהקימו את הכיכר החדשה כבר לא גרתי שם. היה בה אולי היגיון תעבורתי, היה בה פוטנציאל, אבל קרה לה משהו רע שאיש אינו יכול להכחיש אותו, ואין לו שום קשר לנוסטלגיה. אי אפשר היה לאהוב אותה. היא ניתקה מן הרחוב, ניתקה מן העיר, איבדה את מעמדה כלב העיר והורישה אותו למקומות אחרים. על כיפת הבטון, לבד מהמזרקה שכולה אומרת, "שופוני, אגם עשה אותי", נח על כיפת הבטון אור שמש מעיק, המזכיר קצת את האחות האומללה כיכר אתרים. עולים, ומיד יורדים. זו לא עצבות. זה שיממון.

מה קרה? לישר אומר לי שהכל נסיבתי. דיזנגוף סנטר הרג את הרחוב, והרחוב הרג את הכיכר. אנשים באים לסנטר, והם לא יבואו לא לכיכר עילית ולא לכיכר תחתית. יתכן, אך לדיזנגוף הרחוב קרו דברים רעים עוד לפני היות הסנטר. הוא הלך והשחיר. החנויות איבדו את הליטוש והדייקנות שהיו להן, בתי הקפה התרוקנו ממעמדם המיתולוגי. הנסיון להפוך את דיזנגוף למדרחוב בשבת היה פתטי. מדרחוב הוא מערכת שלמה, שבלעדיה אין היום עיר אירופית ראויה לשמה. הליצנים ומופעי הרחוב באים בסוף, כשהקהל כבר שם כי לשם הולכים.

דיזנגוף סנטר הוא קניון מצליח שהושקעה בו מחשבה נכונה. הישראלים הפכו עם של קניונים למרות החומות הסוגרים על הקניון והנוף המוגבל שלו. אבל כאשר רחוב חי הוא מהווה השלמה מוצלחת לקניון, כך בכל אירופה, כך בניו יורק, כך אפילו בירושלים. רחוב דיזנגוף הרג את עצמו, וחוקרי העיר אולי ישימו את האצבע מתי זה קרה בדיוק ולמה.

מותו של רחוב דיזנגוף הוא מותה של הכיכר, והכיכר מצידה לא תרמה כוחות חיים לרחוב הגוסס. היא נשארה פנטזיה של ילד חיפני. האם כיכר תחתית תחולל את הנס ותחיה את הרחוב, שבלעדיו גם  לה לא תהיה תקומה? אולי, אבל היא בהחלט אינה צריכה להיות סתם אי תנועה. יותר ויותר ערים בארץ, כמו בעולם,  ממירים צמתים בכיכרות, ויש בקונספט הזה קצב נכון יותר של תנועה. אז בשורה התחתונה, החזירו את הכיכר אל הרחוב, ואולי יתרחש לאזור כולו נס תחיית המתים. 



תמונה ראשית