חשבון הנפש שלא נגמר

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Paul Keller; Flickr

מלחמת יום הכיפורים לא תישכח, היא תישאר פצע מדמם, בוודאי לדור שחווה אותה

יום הכיפורים הזה, יום שנה אפור לכאורה, 31 שנה למלחמה ההיא, ודווקא עכשיו מתנחשל   גל של חשבונות נפש, חשיפות, ומכולם עולה אותה אמירה פשוטה, חדה, לא קשה לניסוח, אבל קשה לעיכול. 31 שנה נדרשו לעכל אותה, והאנשים שהיו אז וחטאו, רובם אינם אתנו, גולדה, דיין, דדו, גורודיש, והחיים שהיו אז בבור הפיקוד ובחרטום האונייה וחטאו מסתתרים, צצים לרגע לנסות ולרכך, לנסות להחזיר לעצמם מעט כבוד  וחוזרים למחבואם.

 יש אלפי סיפורי מלחמת יום כיפור והם ימלאו עוד ימי כיפור נוספים, בשנה הבאה, ובעשור הבא. מלחמת יום כיפור לא תישכח, היא תישאר פצע. יש אלפי סיפורי יום כיפור, אבל כולם הם סיפור אחד, והוא סיפור מיתולוגי: אומה קטנה שחטאה בחטא הגאווה. חטא הגאווה הוא הקשה בחטאים, ואנו חטאנו בחטא הזה. לא היתה גאווה במלחמת העצמאות, היתה צניעות ונחישות של אנשים הנאבקים על חייהם ועל חלומם. חטא הגאווה נרמז לראשונה במלחמת סיני, המלחמה הנשכחת, שצמחה בראשם של מדינאים ואנשי צבא הרוצים לעצב את ההיסטוריה כשהם מתבשמים מעשן סיגרים ליד שולחנות סגלגלים, אבל מלחמת סיני היתה קצרה מדי מכדי שנפיק ממנה לקחים, ואנחנו היינו צעירים מדי. חטא הגאווה נטבע, נחקק ונחתם במלחמת ששת הימים. ניצחנו במלחמה, ולא ידענו שהנצחון המדהים הזה מכיל עמו תבוסה. ניצחנו במלחמה, והיא ניצחה אותנו, וממשיכה לנצח אותנו עד היום.

מלחמת יום כיפור פרצה מפני שעל הארץ כולה החלה לרחף איוולת המנצחים. איוולת המנצחים היא אסונו של כל מנצח. המנצח מתמכר לנצחונות, הוא סבור תמיד שנצחונו אינו חד פעמי, שהוא נולד מנצח, ואלה שהביס נולדו מפסידים. הוא בטוח שהנצחון הבא יהיה גדול עוד יותר מנצחונו הקודם. וזה מה שאירע לנו. גם לעם, אבל קודם כל למנהיגיו. הם השתכרו מהמרחבים החדשים של הארץ הקטנה, הם התבשמו מתמונות שדות התעופה החרבים בקהיר ודמשק, ויותר לא ראו ולא שמעו דבר. מלחמת ההתשה, שדיממה יום יום ולקחה אתה עוד ועוד אנשים צעירים לא העירה אותם. אל הדיפלומטים שניסו להחזיר את האיזון באזור על כנו שילחו כאילו היו נערי שליחות טרדניים. את העם החדש שהסתפח תחת שלטונם ניסו להפוך למשת"פים.  אחר כך אטמו את אוזניה ועיניה של קהיליית המודיעין המפוארת, וסתמו את פיה של התקשורת שאפילו לא גנחה כאות מחאה, ובנו בתים בחברון ובגוש עציון ושירטטו תוכניות התפשטות. היתה לגאוות היתר מלכה, והיא רחצה כל יום באמבטיית הגאווה, והיה לגאוות היתר נסיך בעל עין אחת, והוא סבב ברחבי הארץ הגדולה כקזנובה, והיו לגאווה שרי צבא זחוחים, שיכורים. והיה חיל האוויר, שנטל תשעה קבים של גאווה, ונתפס משולשל מכנסיים במבחן האמת. איך טימטם אותנו הנצחון, איך טמטמה אותנו הארץ הגדולה.

הדור שלי, שאיבדנו את אחינו וחברינו, שנפצענו וננטשנו במוצבים, שנבגדנו על ידי האלילים מעשי ידינו ומעשי ידי עצמם, את הדור הזה אי אפשר לרמות. אנחנו לא סלחנו, וגם לא נסלח. איש מאתנו לא יסלח להם. אלא שלאי הסליחה הזו, כמו לכל אי סליחה, אין טעם. האשמים נענשו. בזה אחר זה יצאו מחיינו בשברון לב. את הכאב שלנו אי אפשר להוריש, אבל אפשר להוריש את הלקח: אנו משלמים עדיין את חטא הגאווה, אבל במנות קטנות, ובדם יומיומי, ותחת מעטה מתעתע של פסוקי תורה ומשיחי שקר. אולי שלושים שנה אחרי שנשתחרר מחטאי הגאווה של היום נוכל לעשות את חשבון הנפש המלא. 



תמונה ראשית