על כלבים וסלולרים

רוביק רוזנטל | 05 ביוני 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Irita Kirsbluma; Flickr

תובנות על החיים בעקבות מפגש בלתי ידידותי בעליל עם יצור שחור וזועף

לפני כשבוע הוזמַנּו לאירוע חברתי באזור פרוורי אמיד בגוש דן. היתה שעת לילה, וכשעמדנו להיכנס לכניסת הבית ניצב בכניסה כלב שחור שהופיע אי מזה, זעוף פנים ונחוש, גִרגר וחִרחר והבהיר לנו: נו פּאסאראן. לכאן לא נכנסים.

שאלות רבות חלפו במוחי: מי מאפשר לכלב שחור וזועף להסתובב לבד בלילה בשכונה ולהפחיד אנשים? מה יעשה לי הכלב אם אתקרב? איך נכנסים לבית? מה יהיה בסופנו?

שלפתי את הטלפון הסלולרי, צִלצלתי, המארחים (לא בעלי הכלב) יצאו, וכל הבעיה נפתרה, אבל אני נותרתי בהרהורי, שיש להם כבר ותק וניסיון בענייני כלבים. הסיכום של שנות הוותק והניסיון הללו הוא אחד: הגיע הזמן לנעוץ סיכה במיתוס "ידידו הטוב ביותר של האדם".

במקרה שלי, לא נתקלתי מעודי בכלב ידידותי. כלומר, כשהוא היה ידידותי, הוא  התנפל עלי בארבע רגליו, ליקק אותי במקומות שאני לא מרשה לאף אחד, אבל לאף אחד ללקק אותי, גירד אותי בציפורניו שלא קוצצו מזה שבועיים. עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים?

כלבים מחוץ לבית הם אניגמה: נושך או לא? מתנפל או לא? יש לו כלבת או לא? עד כמה אפשר להתקרב בלי לחטוף התקף לב?

כלבים בחדר המדרגות הם מקרה ביניים. אולי הם שומרים על הדיירים בקומה הראשונה, אבל אני רוצה להגיע לקומה השנייה! האם החִרחור העולה עתה מפיו הוא מחלת הנפילה, טקסט שייקספירי או הבהרה פשוטה שאין מעבר לקומה השנייה, גם אם אני הולך לבקר את החבר הכי טוב שלי שנפרד ממני לפני שלושים שנה?

כלבים בתוך הדירה זו מכת המכות. כלומר, לא בבית שלי. אצלי אין כלבים, לא היו ולא יהיו, ואין צורך לנמק. אבל ביקור אצל אנשים בוגרים לצורכי חברה ועבודה המתחיל בקפיצת אדירים שמבצע עלי כלב חום פרווה, שעל ההבדל הגנטי בינו לבין זאב ערבות עמלים טובי המדענים בלי הצלחה, הוא ביקור אבוד. אני כבר לא שם, רק מסתכל בדלת ומחפש דרכי מילוט.

ועכשיו מתחילה סידרת "קלישאות הכלבים".

"הוא לא נושך". או קיי, איך אני יכול לדעת את זה? ולגרד בשיניו בזרועי תוך העלאת קצף זה לא נשיכה? מה זה, נשיקה?

"זה ככה כשבאים אורחים". תודה רבה. אני אורח, אז זה אומר שאני לא בן אדם?

"תהיה נחמד אליו והוא יירגע". נשמע כמו המלצה לנחקר באינקוויזיציה לחייך בין סיבוב אחד של הגלגל למשנהו.

"הוא מרגיש שאתה מפחד ממנו". כלב חכם.

"הוא מרגיש שאתה לא אוהב אותו", כלומר, כל מה שיקרה לי מעתה ואילך – על אחריותי.

ידיד האדם? אולי. כל רווק המבלה את ימיו בין סטוץ לדייט מכיר את העיקרון הפשוט: דייט עם כלב בבית פירושו, הלילה אני ישנה עם הכלב, לא אתך. איש שמגדל כלב גדול: דיר בָּלָק, חברים יש רק באגד. זוג עם כלב: השיחה האחרונה בין השניים היתה "הרי את מקודשת לי". משפחה עם שני ילדים ושלושה כלבים גדולים (בי נשבעתי, יש כאלה): להפעיל את מוסדות הרווחה, ומיד.

לא. לא קונה. כלבים נחמדים זו המצאה לסופרי ילדים שמחפשים נושא בטוח, או ליצרני סרטים לכל המשפחה. כלב יודע לעשות שני דברים: לנשוך וללקק. לא אותי.

באותו ערב אפל בפרוורי גוש דן גיליתי שאכן יש לאדם ידיד, הטוב שבידידיו, לא נושך ולא מלקק, לא נובח, ותמיד הוא שם כשאתה לבד. הטלפון הסלולרי. 



תמונה ראשית