בחיפוש אחר האותנטי

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Sarah and Jason; Flickr

מסע רומנטי אל כרתים, האי הים תיכוני עמוס התיירים, ויש מוסר השכל

בחגים האלה עלינו על מטוס ונסענו על נשינו וטפינו לכרתים. זו הפעם הראשונה שאני נוסע לכרתים, ותמיד נלווה אל השם הזה שובל של מסתורין וציפייה. אה כרתים, כרתים, כפרים שכוחי אל על צלע ההר, שבהם יושבים איכרים משופמים שלא ראו את העיר מאז שנולדו, רועי צאן, נופי תכלת כמו בסרט ההוא, נו, הסנדק, אם כי במחשבה שנייה, מדובר שם בסיציליה. מה זה חשוב? כרתים, סיציליה, האי היווני, הכל אותו חלום ים תיכוני בתולי, או בלשון אחרת, "אותנטי".

הגענו לשדה התעופה בהרקליון (או, הרקליון, איזה שם, כאילו זאוס ופוסיידון מביטים בנו!) ועלינו על אוטובוסים, וחלום האותנטיות החל להתגשם. מן החלון, למרות שעת הלילה, הבריקו חופים מרהיבים, מפרצים, איים קטנים במרחק, הרים מן המערב. המלון שכן על חצי אי מופלא טבול בירק, והכל היה חלומי כזה, עד שמנהלת הטיסה (לא ידענו שיש מנהלת) אמרה, "חבר'ה, תאכלו צ'יק צ'ק  כי יש פגישה באולם הישיבות", וכמה מאות ישראלים (נחמדים, לא תגידו מגבות, לא תגידו קזינו)  זרמו אל האולם למעין "אסיפה", ובבת אחת התפוגג הקסם.

אבל אנחנו לא התייאשנו ויצאנו בחיפוש אחרי האותנטיות, אם כי הספרים לא ניבאו טובות. סופר שם, למשל, שיש כמה מקומות בדרום האי שאכן לא ראו בני תרבות מאות שנים, אבל בשנות השישים גילו אותם נערי פרחים תאבי אותנטיות, והיום הם כמו כולם: שורות של  מלונות וחדרים להשכרה, חנויות תיירים, טברנות חסרות ייחוד, אז לא ניסע לשם. שכרנו רכב אצל ברנש כרתאני חביב ופלטנו, "זה גן עדן פה". הוא הסתכל בנו בחמלה, אבל לא התרשמנו ונסענו לחאניה, ששמה נישא בפי כל כעיר היפה ביותר בכרתים.

הדרך לחאניה היתה מרגשת, ההרים משמאל, המפרצים מימין, הנהגים של כרתים שעוקפים אותך קרוב קרוב  בסגנון ים תיכוני, וגם חאניה היתה יפה. באמת יפה. והנמל היה יפה. והטאברנות היו יפות. והתיירים היו יפים. טוב. לא כולם. מי כבר צועד בין חנויות מזכרות באמצע היום בחולצות פרחוניות, אם אתם מבינים למה אני מתכוון? הדבר הכי אותנטי שפגשנו היה מלצר סרבי שברח מן המלחמה ותקוע בחאניה כבר עשר שנים. החלפנו חוויות מסרבי לישראלים, וכל אחד ניסה להוכיח שאצלו המצב יותר נורא.

יום אחרי זה נסענו להרים, הנוף היה נפלא, ראשוני, מאוד מאוד אותנטי. עצרנו בטאברנה חביבה באמצע הדרך, ומולנו ישבו באמת שני כרתאנים משופמים ושיחקו ששבש, והיה כיף, מין הרגשה שאולי סוף סוף נגענו בדימוי הראשוני הזה של האי הבתול הזה, כרתים, עד שנהג משאית ענק החל לצפצף בזעם מפני שכמעט נכנס במכונית הקטנה שלנו שעמדה לצד הדרך. אבל היה הכי קרוב לאותנטי שאפשר. אשכרה.

למחרת נסענו לקנוסוס וסבבנו במקדש המופלא שנבנה לפני 4000 שנה בערך ומצאו אותו כמו שהוא, אותנטי, ממש אותנטי, והחופר הנלהב אוואנס רצה שזה יהיה עוד יותר אותנטי אז הוא צבע את הקירות והעמודים בצבעים שיצאו מהמודה אפילו בקפריסין, וקנינו ראש של שור עתיק וחד קרניים מפלסטיק מצופה זהב.

היה כיף. הבריכה, האוכל, הים, הטבע, אבל חיפושנו אחר האותנטי עלו בתוהו. הגענו לשדה התעופה ותור ענק של ישראלים השתרך שם. מאבטחים זריזים פתחו לנו את המזוודות, ותחושה ביתית חמימה, מוכרת, החלה לשטוף אותנו. ואז קרה משהו. התור נתקע. דמויות לא מזוהות התרוצצו בין המסוע ודלפקי הצ'ק אין. המחשבים נפלו. מחשבי דוס כאלה, מהסוג שזרקנו לאשפה כבר לפני חמש שנים ואף אחד לא לקח, מצפים לשמות הנוסעים שירצדו על המסך לנגד עיניהן של דיילות כרתאניות מבוהלות. גששים ישראליים שהיו בסיירת  נשלחו לבדוק את מצב המחשבים בזמן אמיתי, נטפנו זיעה, ואני ידעתי: עכשיו זה אותנטי. מה זה אותנטי. הדבר האמיתי. המציאות עצמה. ללא כחל ושרק. תודה לך, כרתים.



תמונה ראשית