לחזור ארצה

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
highwaysengland; Flickr

תמיד שנאתי את הקלישאה שהשיבה מחו"ל היא דיכאון. עד שחוויתי אותה בעצמי

יש קלישאה האומרת שלחזור לישראל אחרי חופשה בחו"ל זה מדכא, זה קשה מנשוא, הכל נראה מעיק, חסר מוצא, חם, גס, חסר תוכן וחסר תוחלת. הקלישאה הזו עצבנה אותי תמיד מפני שאני שונא קלישאות. וחוץ מזה, מדי שנה כמעט אני נוסע לחו"ל בקיץ, וחוזר מלא מרץ וכוחות מחודשים, וישראל נראית לי דווקא ברגע שובי מקום מעניין, צבעוני ומלא אנשים נחמדים.

השנה נסעתי לחו"ל ואפילו ביליתי לא רע, וחזרתי אחרי שבועיים וחצי מלאי חוויות, וירדתי מהמטוס, ופתאום הרגשתי שבוי בתוך הקלישאה, פתאום כל מה שהקלישאה הזו מכילה היה כאן, ואני הייתי חלק ממנה.

היה חם, חם להחריד, מכת חום מזרח תיכונית הכתה בפני היורדים מהמטוס, ישר אל האוטובוסים מהדגם שעוד נותר בכמה נמלי תעופה נידחים.

ופתאום היו מכל מקום צעקות, ודחיפות, וזיעה, והאנשים נראו חסרי חן, גסי רוח ומיוזעים. היה צפוף בתור הנרגש לדרכונים, היה צפוף בהידחקות אל עגלות המזוודות, וזה לא היה נחמד, וזה היה שונה כל כך מנמלי התעופה הגדולים, שגם הם מלאים אדם, במילנו ובברצלונה.

ואחר כך נסענו בכביש לתל אביב, ובמקום ההתרגשות הקלה של חזרה למקום שלי, להרגלים ישנים, לשפה, היה רע, היה משהו רע, וגם תל אביב נראתה פתאום בלתי אפשרית ומעיקה.

ואחרי הדוק הרומנטי השורה על ונציה, והרחובות העתיקים-חדשים, שקטים-הומים, של פדובה הקסומה, וגדולתה של ברצלונה, חשתי פתאום, לראשונה, שאני חי על פיסת ארץ קשה, נעדרת כבוד, שהעבר רובץ עליה כמשא כבד ומעיק, אבל אינו שוכן בתוכה.

ואל תוך הקלישאה החלו להיסחף בזרם התקשורתי סיפורי הפיגוע בבנימינה, ורצח המשפחה הפלסטינית, והרצח בפסגת זאב, ותאונות הדרכים, והגינות היבשות, ובערב התפרצה אל חיי דמות מן העבר הרחוק-קרוב, אחד, ביבי נתניהו, ואתו הקהל הנסחף אחריו בזרם, ומכל מקום עלו דברי מלחמה, ופרשני מלחמה, וחבורת סוד מוחלט בהחלט של מחסלי ערפאת, והמתאבד המתחרט בחיפה, והכל הסתחרר המערבולת של אבק ואפר יחד עם החום והלחות והמדוזות על חוף תל-אביב, והכל נראה שיקוף של התיבה המסיימת של הקלישאה: ללא תוחלת.

אני לא יודע מה אני הולך להרגיש מחר, ומה יקרה בעונה האהובה עלי, הסתיו, העונה האירופית מכולן, הלא ישראלית מכולן, אבל את הרגע הקשה הזה, המרושע, המעיק, אינני יכול למחוק: חזרתי לישראל והיה רע, היה רע, ולא לתפארת.   



תמונה ראשית