כיכר הלחם כמשל

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
kaltlin; Flickr

כיכר הלחם בתל אביב הצליחה להיות סמל מחאה של הדפוקים מכולם. לא להרבה זמן

בית המשפט החליט שביום חמישי אנשי כיכר הלחם צריכים להתפנות ממקומם. המקום של אנשי כיכר הלחם הוא שולי השביל הדרומי של כיכר המדינה, והם יושבים שם כבר כשמונה חודשים. בלי ההקשר, כיכר הלחם נראית כמו התקבצות נוודים מקרית, אוטובוס ישן, סככת מטבח גדולה, אוהלי סיירים קטנים, קרוון, ערימה גדולה של בגדים, שמיכות ומצעים ישנים מפוזרת על הדשא שמאחורי שורת המבנים המאולתרת, לא מקום לגור בו, מקום קשה ועגום.

ההקשר הפך את כיכר הלחם לסמל מתעצם. כיכר המדינה, בלב הצפון הצפונבוני, מרוצפת חנויות מהודרות, בתי קפה, טווח עין מבית ליסין, גימנסיה הרצליה, מגדלי הבורסה, סמל בורגני ותיק שכיכר הלחם נתקעה כעצם בגרונו הדשנה. האנשים של כיכר הלחם הם לא מכאן. הם מתלבשים אחרת. הם מדברים אחרת. יש להם בעיניים סיפור אחר. אנשים  ממקום ישראלי נסתר מעין, לא מתוקשר, לא שואב אליו עניין ולא מייצר אמפטיה, מקום  שאנשי כיכר המדינה ואנשי לב תל אביב ואנשי רמת אביב גימ"ל לא יפקדו לעולם. עכשיו הם באים ומתיישבים  במקום המואר, הנקי, חושפים את עצמם, מודיעים שהם קיימים, שופכים ערימת כאב על אם הדרך ומתיישבים סביבה, ושוב אי אפשר יהיה להתעלם מהם.

האנשים של כיכר הלחם, ביום שני אחר הצהריים, לא ברורים לי. הם לא הגיעו לשם כמנהיגים חברתיים, אלא כל אחד מאג'נדה אישית מאוד. אחד משלם דמי מזונות ולא נשאר לו כסף לדירה. שני מנהל מלחמת חורמה עם בתי המשפט ושלישי מתבקש לעזוב דירה במושב שבה גרו הוריו בשכירות. הם מכירים את מצבת השופטים הישראלית ומעניקים ציונים לשופטים, על פי העניין ועל פי מדד הרגישות החברתית. אנשים מרים, מרוכזים בסיפור של עצמם. על השולחן כיכר לחם גדולה והם בוצעים ממנה פיסות פיסות. מישהו מביא אבטיח. בדרך כלל אינם מדברים על לחם, למרות השם שנתנו למקום שהקימו, אלא על דירה.

הפרסום נעם להם. כולם הגיעו הנה, הם אומרים. חברי כנסת. אנשים מפורסמים. בכל ערב מגיעים המוני אנשים להקשיב ולהזדהות. "כבר אין לי כוח נפשי לחזור על הסיפור", אומר אחד מהם, אבל את שמו אינו מסגיר. עמיר פרץ בא? בטח בא, מי זה פרץ, הכי גדולים הגיעו. חולדאי? חולדאי אני לא ראיתי פה פעם אחת. ובכלל, האויב עכשיו היא העירייה שביקשה מבית המשפט שיתפנו. בעלי הקרקע בכיכר המדינה נרגעו. אופיר פינס והירשזון הודיעו שיגיעו ביום ראשון. לא תתפנו עד אז? תלוי בבג"ץ. ובעירייה. ויהיה בסדר.

מה שמשותף להם חייב להיות ייאוש גדול. מי שמגיע הנה מיצה את ההסדרים החברתיים ואת הפירורים שליקט מן העוגה הגדולה, ואין לו דרך לקבל עוד, או לשרוד, או לשתוק. בדרך כלל הם אינם מובטלים, חלק גדול מהם יוצא בבוקר לעבודה וחוזר בערב לכאן, לכיכר הלחם, מכין ארוחת ערב על פתילייה לעיני עוברים ושבים, נשים וקשישים העוברים שם במסלול ג'וגינג, קיבוצניקים סקרנים, זוגות אוהבים, משפחות עם ילדים. מביטים אלה באלה וכל אחד ממשיך בדרכו. בערך 60 איש יושבים כאן. "חלק הגיעו, מצאו פתרון והלכו, אבל תמיד באו חדשים", אומר האיש בעילום שם. למקום הזה יש כבר דינמיקה משלו.

ומה יצא מכל זה? ככל הנראה, שום דבר מעבר לסמל שכבר נחקק, למונח "כיכר הלחם" שיכול לשוב ולצוץ בכל קצוות הארץ. שהרי מתיישבים פוטנציאליים בכיכרות לחם בישראל יש מאות אלפים, ואולי מיליון, או שניים, ואולי יהיו יותר, אבל כמעט כולם מסתדרים איכשהו, לא די מיואשים, ובעיקר מתביישים. בחושך הייאוש יותר נוח. עדיין.    



תמונה ראשית