אזרח הבית מספר אחת

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
andrea castelli; Flickr

זה לא המחשב. זה לא המזגן. זה בטח לא הטלפון

אם הייתי נגיד מקבל ברגע זה צו פינוי מיונתן בשיא, ובצו הפינוי היה כתוב כדלקמן: מותר לך לקחת אתך רק  פריט אחד מהבית . זה המצב. היתר נשאר כמחווה הומניטארית לבני דודינו הפלשתינאים. מה ניקח? יותר נכון, מה נשאיר?

תגידו מחשב. היום אף אחד לא זז בלי מחשב. וזה נכון. אני למשל כבר שכחתי איך אוחזים בעט, ומי בכלל צריך לכתוב בעט, פרט לחתימה על צ'קים, מלאכה מיותרת ממילא. ובכל זאת. לא. המחשב נשאר. כולה ארגז. מקסימום אפשר לנסות להעלים את ההארדיסק במזוודה כפולת דפנות.

אולי, מכונת כביסה?  הלב אומר לקחת, הראש אומר, רגע, ומה עם המייבש? הרי התאומים הסיאמיים האלה לא יסכימו להיפרד לעולם.

מקרר! אי אפשר לחיות בלי מקרר! מגהץ! מזגן!  טלפונים! איך, איך הפכנו עבדי המכשירים האלה?

הדילמה קשה כל כך, אבל מבחינתי לפחות התשובה ברורה וחדה. אם כלו כל הקיצין, ומותר לקחת רק מכשיר אחד, אני בחרתי: המדיח כלים.

אה ואללה? תאמרו, אקסקיוז מי? מדיח? תשאיר מחשב ותיקח מדיח? ההתחרפנת?

כן. המדיח. אותה קופסה לבנה נאמנה הבולעת מידי ערב את כל כלי הבית ומתחילה לחבוט ולשפשף ולאדות ולייבש בהם לקול איוושה רכה, ללא אותם חבטות עצבניות הנשמעות ממכונת הכביסה. משך שעה עוברים כלי האוכל סאונה, ג'קוזי ומאסאז', ואחר כך נחים לשנת לילה מתוקה ואפלולית, ועם בוקר קמים צוהלים אל האור וחוזרים יבשים ונוצצים למקום משכנם הקבוע.

שכן המדיח איננו רק כספת דטרגנטים מטומטמת. הוא מסמל את קצב החיים, את מתיקותה של השיגרה, את הידיעה שגם אם יעלו על גדותיהם הסחי והמאוס, הצלחות עם שאריות האורז והחביתה, המזלגות והסכינים המרוחים בתערובות מוזרות, הכוסות עם משקעי הקפה, כלי ההגשה המרובבים בשמן, וגם אם ייערמו באופו זמני בכיור כאילו היה מזבלת חירייה, מתי שהוא, בערב, אולי לקראת הלילה, אולי לקראת חצות, הכל יבוא על תיקונו, ההמולה תשכך, השולחנות יעמדו בניקיונם, הכיור בעירומו, ואיוושת המדיח תשיר את שיר הניקיון.

זה המקום לציין שלא כל האנושות חולקת אותה אהבה. אני מכיר גם בסביבתי הקרובה אנשים שנחנו בסגולות מפליגות אבל נותר בהם באג: הם מוכרחים לשטוף את הכלים ביד. הם לא מאמינים במדיח. היצר הקמאי של האשה הכפרית המקרצפת כדי חרס במי הנהר מתעורר בהם, ולפני שאני מחליק את הצלחת אל קופסת הפלאים הם מצליחים לעוט עליה, לשפשף אותה בהתלהבות, ולתקוע אותה במדף נסתר שם היא רובצת לעתים חודש וחודשיים בלי שמישהו יבחין בקיומה. הפעולה הזו נעדרת כל היגיון, אבל היא מלווה בנימוקים מופרכים  שלכולם מכנה משותף אחד: השנאה למדיח.

  • הוא לא מנקה כמו שצריך.
  • הכלים נשברים.
  • היה כתוב בהוראות לשטוף ביד.

בדרך כלל אני מנצח במלחמה הזו, והמדיח מחזיר לי אהבה. עם השנים פיתחתי אמנות ייחודית ואני שוקל לפתוח סדנא בנושא: אמנות דחיסת מקסימום כלים במינימום מדיח. כל סנטימטר מעוקב בקופסת הנירוסטה מלוחת המים זוכה לפיסת כלי, צלחות מכל הסוגים עומדות כחיילים גב אל גב, כוסות וספלים נדחקים זה לזה בתשבץ היגיון מושלם, ועל כולם הסכו"ם! הו, תיבת הסכו"ם הזעירה לכאורה! רק לפני שבועיים לאחר אירוע משפחתי עתיר חלבונים הכנסתי אליה 100 כפיות, שמונים סכינים שלא לדבר על מזלגות, מזלגונים וכפות מרק, כפות הגשה, תרוודים ופארורים, הכל נכנס ללא תלונה, ועם בוקר יצא מבהיק ומלא שמחה.

אז זהו, יונתן, סגרנו על המדיח. אני פשוט לא מסוגל להתנתק ממנו.

 



תמונה ראשית