מוטי אשכנזי, גיבור מקומי

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
takver; Flickr

קראתי באחת את ספרו של מוטי אשכנזי, "הערב בשש תפרוץ מלחמה", ואחרי כל מה שקראתי עליה, וידעתי אותה וכתבתי עליה, קראתי את הספר בתדהמה, בכאב, לעתים בצעקה, ובכיתי.

נשמתי נעתקה כשבאתי עם מוטי אשכנזי ומעט חייליו הירושלמים אל  מוצב בודפשט המוקף ביצות,  השורץ חולדות, גדרות פרוצות, חול מכסה את התעלות, להקות כלבים רעבים משוטטות על שדה מוקשים שהיה אמור לחסום גישה מצרית למוצב. הבזוקה היחידה שנשארה לא פועלת. מחסני התחמושת ריקים.  שם אמור היה להגן צבא המכבים עטור הנצחונות על עם ישראל.

צעקתי עם מוטי אשכנזי על הכתובת שהיתה רשומה לא על הקיר אלא במטחווי משקפת, הסוללות הנפתחות, זרימת החיילים. אצל אשכנזי גיליתי שהקונספציה לא היתה  נוסחאות ודיונים במטכ"ל ובממשלה אלא אווירה מגושמת, בהמית, שחילחלה מלמעלה למטה בהיררכיה צה"לית קפדנית, ובעצם, המלה קונספציה מחמיאה לה. מדובר בדימוי גס, מעורר גועל, של עליונות  הגזע הישראלי על הגזע הערבי. הם לא יתקפו. הם חארות. ואם יתקפו, נכסח להם את הצורה תיכף ומיד.

וצחקתי כמעט כשמח"ט הגיזרה מגיע למוצב כמה ימים לפני המלחמה מצוחצח, מדושן, ומראה את התעלה לאשתו וילדיו ומתעלם מהנסיון של מוטי לתאר מה באמת קורה. וכשהכל נגמר, גנרל אחר, מצוחצח יותר, אטום יותר, עומד מול חבורת מילואימניקים שחורים מפיח וזיעה שחסמו את המצרים בגופם ואומר להם, "אם היו כאן צנחנים הכל היה אחרת". ללמדך שהקונספציה לא היתה מוצר מבריק, גם אם שגוי, של סיעור מוחות קולקטיבי, אלא דוגמה ייחודית של שיתוק מוחין קולקטיבי.

בכיתי  עם הנשרפים בטנקים, הנחנקים בתופת, פצצות הנפל"ם שלא היו שם, בוויטנאם, אלא אצלנו, והם שטפו את המוצב על חייליו שוב ושוב. עם המעוזים שנכתשו מסביב, שמעתי את זעקות העזרה בקשר. ושוב בכיתי על גידי אחי ושוב ידעתי כי מת לשווא. בכיתי עם "כוח ערמן" המבקיע כעיוור דרך בין הכוחות המצריים, מאבד עוד ועוד אנשים, דם, עד שערמן נורה בפתחו של מוצב ישראלי. ועם גפרור, הוא ראובן מלצר, שמוטי אשכנזי מנחה אותו בטלפון במסעו בלב הביצה, וחודשים אחר כך פוגש בו מהלך בבית הבראה ישראלי אחרי שחזר מן השבי

ושיפשפתי עיני בתימהון לתיאור השיחה של דיין עם מוטי אשכנזי, כשכל העולם כבר יודע שדיין טעה ומוטי צדק, ושדיין ראה את חורבן הבית השלישי ומוטי הציל מעוז אחד מנפילה, ובכל זאת דיין עונה לו ברהבתנות, ממרומי מעמדו כילד הפלא של האומה, כשהוא מוקף מנענעי ראשם לאות הן, מלחכי פינכה הרצים ללחוש אחר כך באוזני מוטי שהם חושבים כמוהו בדיוק.

ועמדתי עם מוטי אשכנזי על הגבעה מול משרד ראש הממשלה. ריחמתי על ההורים השכולים המבקשים ממנו לרדת ממנה בשם אהבת ישראל. ראיתי את המוני בני ישראל זורמים יום אחרי יום, כי גם אם היו רק שניים וחצי רבבות בעצרת השיא, הם הביאו צעקה גדולה מכל פינות הארץ והצעקה הזו מתגלגלת בין דפי הספר עד היום הזה.

בהרבה דרכים מספרים היום את סיפור המלחמה. יש מרחיקים עדות, יש מביאים מסמכים חדשים ומרעישים, יש המנסים שוב להבין את מה שאין מה לנסות כי הוא פשוט כל כך: זה אנחנו, בטיפשותנו, עשינו את זה לעצמנו. ואני בחרתי בסיפורו של מוטי אשכנזי, בחרתי בסיפור הפשוט, בתקווה חסרת שחר שהמלחמה הזו לא תישכח, ולא יישכחו לקחיה, ולא יישכחו מתיה.



תמונה ראשית