שתי מלחמות, שני דורות

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Peter mullig; google images

על עולמם השונה של בוגרי ששת הימים ובוגרי מלחמת לבנון

20 שנה עברו מאז פרצה מלחמת לבנון. 35 שנה עברו מאז פרצה מלחמת ששת הימים. בין שתי המלחמות האלה חלפו 15 שנה. חצי דור. מאז מלחמת לבנון כבר גדל כמעט דור שלם.

את ההיסטוריה של מדינת ישראל סופרים עדיין במלחמות. דור של מלחמה הוא דור שהיה, נאמר, בגיל הנעורים כשהיא פרצה וכבר יכול היה להבין ולחוות אותה. כלומר, דור מלחמת ששת הימים הם היום כבני 50. המדינה על הכתפיים שלהם. הדור הזה חווה את ארץ ישראל הקטנה, וחווה את האופוריה של 67', וחווה את התפרצות תנועת ההתנחלויות, אבל גם את מלחמת יום כיפור ואת השלום עם מצרים.

הדור של מלחמת לבנון נולד יחד עם ארץ ישראל הגדולה, ועם הכיבוש והשליטה על עם אחר. הדור הזה חווה את המירדף אחרי ערפאת בביירות, את הבוץ הלבנוני והיציאה מלבנון. הוא חווה את האינתיפדה הראשונה, ואת הסכם אוסלו ואת התמוטטות אוסלו, את הפיגועים הגדולים ואת האינתיפדה שנייה, הנמשכת עד היום.

אני מנסה לפענח את המפגש בין שני הדורות האלה, דור מלחמת ששת הימים ודור מלחמת לבנון. כלומר, הדורות השונים (ואני שייך, למי שלא יודע, לראשון), חיים באותה מציאות, מדברים על אותם דברים, קוראים אותם חדשות, אבל הפרספקטיבות שלנו שונות, אפילו קוטביות,  ואם נפענח את השוני הזה אולי נבין טוב יותר מה עובר עלינו.

דור מלחמת ששת הימים חי בין שלוש תקוות גדולות, מעין שרשרת של תקוות: התקווה המשיחית של ששת הימים שהכל עומד להיפתר, התקווה העצומה בעקבות הסכם השלום עם מצרים לסיום הסכסוך באזור, התקווה הגלומה באוסלו, שגרפה גם את גדולי מחרפיו היום. לכן גם תנועת המחאה נגד לבנון היתה רבת עוצמה וכואבת כל כך. היא הלכה נגד זרם התקווה. נכון, מלחמת יום כיפור היתה נוראה, אבל שרשרת התקוות איפשרה לנו להתאושש ממנה, היא נתפסה כמנה של גהינום בדרך לגן עדן.

הדור של מלחמת לבנון (אני מניח, מקווה שאני מפענח נכון) נכנס למציאות שבה השלום עם מצרים כבר היה עובדה קיימת, כמעט שיגרתית, וכל מה שקורה אחר כך סובב סביב המאבק הקשה מכל, המייגע מכל, עם הפלסטינים על אותה פיסת ארץ. הרבה בוץ, הרבה סבל, בלי מלחמות גדולות ומכריעות, בלי תקוות גדולות שאפשר ללכת מאחת לשנייה, פרט לאוסלו, תקווה קצרת מועד. בעצם, בלי פרספקטיבה.

אולי דור מלחמת לבנון ריאליסטי יותר מאשר דור מלחמת ששת הימים, אולי היחס שלו להיסטוריה הישראלית, לקיום הישראלי אפור יותר, לא שחור ולבן, בוגר יותר. ואולי, מאידך, הוא חסר פרספקטיבה, חסר נקודת מוצא להביט על המהלכים הגדולים? ובעצם,  ברור למדי, שהדור הזה מכין בעל כורחו כלים מתאימים יותר לנהל את המדינה והאזור בעשורים הבאים, בלי תקוות גדולות שיתנפצו, ובפיכחון שאולי דווקא ממנו יצא סוף סוף עשן לבן.



תמונה ראשית