מצגת שווא

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Maff Long; Flickr

המצאת המצגת הדיגיטלית חיסלה את אומנות ההרצאה והנאום

מדי פעם אני מוזמן להרצאות בנושאים שונים. לאלה מתלווה לאחרונה שאלה קבועה:

"אדוני צריך עזרים טכניים? יש לאדוני מצגת?"

"לא", אני אומר בגאווה, "לא מצגת, לא וידיאו, לא מחשב, לא מקרן, רק מיקרופון, ומים קרים". אבל הגאווה שלי לא עושה רושם על אף אחד. הרצאה בלי מצגת? מה זה כאן, המאה העשרים?

הפעם הראשונה בה נחשפתי ל"מצגת" היתה באמת באותה מאה נשכחת, בראשית שנות התשעים שלה. כאשר הוזמנתי לאירוע מסעיר: השקת סכין גילוח חדש.  שמנה וסלתה של קהיליית העסקים והתקשורת הגיעה לאירוע מגולחת למשעי ומדיפה ריח אפטר שייב, שהושק גם הוא רק כמה חודשים קודם לכן. הנוכחים זכו בארוחה כיד המלך, משקאות בלובי של בית מלון מפואר, אבל מסמר האירוע היה באולם הכינוסים. חבורה של  פרחי גילוח שיובאו במיוחד מסניף החברה בארצות הברית, רובוטריקים הדומים זה לזה כשתי טיפות ג'ל הובילה אותנו. באולם ניצבו מקרנות, מחשבים, מכשירי וידיאו, ואז החלה המצגת.

"סכין הגילוח החדש ישנה את פני העולם", כך נכתב על המצגת.

"סכין הגילוח החדש ישנה את פני העולם",  רובוטריק מספר אחת חוזר כהד על הנכתב.

"עידן חדש נפתח בעולם הגילוח", נפרשה כתובת ענק על המצגת.

"עידן חדש נפתח בעולם הגילוח", מודיע רובוטריק שתיים, ודומה שאם יצוץ ארנולד שוורצנגר בסביבה יתברר לאחר סיכול ממוקד שהטיפוס המעונב הזה עשוי מפיברגלס.

והנה חלפה לה המאה העשרים, ואותה "מצגת" חלוצית הפכה לדרך הבלעדית להציג נושא. הרצאה בענייני חינוך הנוער? "מצגת".

שקופית מספר אחת, אתגרים: יש לחנך את הדור הצעיר למיומנות, מכוונות ומצוינות.

שקופית מספר שתיים, משימות:   יש לחנך את המחנכים, לחנך את ההורים ולחנך את הילדים.

שקופית מספר שלוש: אמצעים: יש לקיים שיח פתוח בין ההורים והמחנכים, יש להציג גבולות, יש להפליק לנער מתפרע כשממש אין ברירה אחרת (אופס, טקסט כזה לא ייכתב על מצגת בשום הון שבעולם!)

וככה זה בגילוח, ובחינוך, ובאגרונומיה של אדמות מלוחות בנגב המערבי. פה ושם מכניסים איזו תמונה לסבר את העין, אבל הטקסט, הוא יהיה תמיד יבש כביסקוויט, מן הזן שנולד אי שם בקו התפר בין מזכר משימה צבאי לדו"ח המנכ"ל השורד בפני מועצת המנהלים, בדרך כלל על צלחות בורקס ומיצים מחומצנים.

איפה המרצה הכריזמטי שידבר מלב אל לב? איפה האינטלקטואל הזורם אל הקהל? למישהו נדמה שהקהל "קולט יותר טוב עם מצגת". הוא לא קולט כלום. היחיד שקולט הוא חשבון הבנק של ממציאי תוכנת הפלא powerpoint, שהצטרפה גם היא לטרנד "בוא נטמטם את העולם עם טכנולוגיה, וככה נשלוט בו לנצח".

לפני כחודש  נקלעתי להנחות "פאנל" בכינוס בעניין כלשהו בעל חשיבות לאומית. בפתיחת המושב היתה נערה אחת צריכה להציג "נייר עמדה" שעליו עמלה עם חבריה. הנייר הנ"ל, שהיה דווקא טוב בסוגו, חולק לנוכחים, חולק לדוברים, היה מונח לפני הדוברת, אך הנערה עמלה שבוע תמים גם להפוך אותו ל"מצגת". ואז קרה האסון הצפוי: האלקטרוניקה קרסה, החוט לא התאים, על המסך ריצדו כתמים לא ברורים, והנערה קרסה עמם בבהלה. כמעט בוכייה ביקשה להימלט מן האולם עד שאחזו בה מארגני הכינוס, וראה זה פלא, היא דיברה! ואפילו היה מעניין! אבל לקראת סיום הפאנל זכיתי לפתע לאיתות מן המארגנים, לאמור, המצגת עובדת, התקלה תוקנה, אולי בכל זאת נראה גם את המצגת?

שוב ושוב מתברר שמדובר במצגת שווא, שילוב של טקסט בלתי ניתן לעיכול עם דובר שלא למד לדבר עם קהל. ואחר כך מתפלאים שסטודנטים בורחים משיעורים, שפוליטיקאים אינם מסוגלים לשאת נאום ראוי לשמו. אפשר אולי להבין את האמריקנים המכורים לצעצועים, אבל עם ישראל שהוליד מתוכו נביאים, כוהנים, נואמים דגולים ודורשי דרשות כריזמטיים הולך ומכווץ את עצמו לרובוטריק החוזר כתוכי על טקסטים יבשים. 



תמונה ראשית