מספר, תביאי מספר

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
esquizoide; Flickr

מסע בכבישים עם נהג מונית טעון הורמונים 

בשבוע שעבר הייתי צריך להגיע מצהלה למרכז תל אביב ואנוכי נטול רכב. הכניסה לצהלה היתה פקוקה "בעקבות תאונת דרכים", אף אחד לא זז, המוניות נמלטו מהפקק בזמן והמצב היה כלאחר ייאוש, וגם כסתם ייאוש. לפתע צצה לה מונית לידי, ונהגה גברבר שחרחר. לאן? הוא שואל, לתל אביב, אני עונה, הוא מסמן בשלילה, נמלך, נעצר, אני עולה ואנחנו נעים חזרה אל המרכז, ואל תשאלו אם הבחור הפעיל מונה וכמה זה עלה. באמת לא היתה לי ברירה.

נהגי מוניות, בניגוד לדעה המקובלת, הם בדרך כלל טיפוסים  משעממים, אבל הבחור שנהג במונית היה ערני ונסער, ובעיקר, שטוף בהורמונים. את השיחה בינינו החל בגוון סוציולוגי.

"אז למה שומעים רק את אלה בכל מקום, המרוקאים?", הוא שואל.

"למה לא?" אני מגשש.

"למה לא שומעים את הטריפוליטאים, למשל?"

הבחור מהפזורה הלובית, כלומר, הוריו. מה לעשות. פזורה ללא יחסי ציבור, בקושי חבר כנסת פעם בכמה נגלות.

"לא, כי זה פוגע בי, למה זה?"

"אולי בגלל שיש הרבה מרוקאים, הרבה מאוד, ומעט טריפוליטאים?" אני מנסה.

"למה יש יותר? מי אמר שיש יותר? איפה קראת את זה?"

"יש יותר", אני קובע.

"חידשת לי" אומר הבחור, שייקרא מעתה רפי, "חידשת לי חידוש גדול".

מהורהר ומעכל את המידע הוא ממשיך לנסוע. לצידנו, ברחוב אבא הלל, צועדת אשה על המדרכה, צעירה ונאווה, ושדיה כמגדלות.

"זה אמיתי?" הוא שואל אותי, "מה אתה אומר, זה אמיתי?"

השיחה גולשת אל שולי הפוליטיקלי קורקט ואני נאלם דום.

"לא באמת, לא נראה לך לבדוק? אתה נראה לי יש לך נסיון".

אשת החיל נעלמת, וברמזור ליד מגדלי הבורסה חותכת את הנהג מכונית קטנה ובה נהגת שחרחרה ששערה חלק וערמוני. רפי עוצר לידה ואומר, "שיהיו לך חיים יפים". היא צוחקת וממשיכה, אבל רפי אוחז בשולי ההזדמנות ואינו מרפה.

"היא לפנינו, מקדימה", הוא אומר נסער, נותן גז, חותך שלוש מכוניות נדהמות וניצב במקביל אליה בתוך התנועה הסואנת, מורה לה לפתוח את החלון.

"שיהיו לך חיים יפים", הוא צועק. היא פורצת בצחוק צחור שיניים ורפי מתמכר למשימת החיזור הממונע. השיירה נעה, אנחנו והגברת דלת אל חלון. הנה הגענו לשדרות שאול המלך. רפי פותח את דלת המונית, מגביה ראש ומתבונן ארוכות באותו חלק של הגברת המיועד ללחיצה על המצמד והבלמים, והוא כמתעלף.

"מספר", הוא אומר ומסמן תנועת רישום בידו, "תביאי מספר". כמדומני שהתכוון למספר טלפון.

"אתה לא מתבייש", היא צוחקת, "יש על ידך נוסע".

"הוא לא אכפת לו", מסביר רפי, "אני הנהג הקבוע שלו, לכל מקום אנחנו נוסעים יחד. נו? מספר!"

הרמזור מתחלף ושתי המכוניות שועטות קדימה, המפגש הבא בצומת המרכז החקלאי. הגברת משמאל, רפי מימין, פותח את הדלת, פותח בעיבורו של כביש את הדלת הימנית של הנהגת המחוזרת-מוטרדת, דוחק בי במרפק, אין ברירה, מציצים.

"תראה איזה רגליים, תראה איזה מיני", נראה שהבחור מהמר שאני יוצא אתו למסע הרפתקאות ברחבי בעיר בעקבות הגברת הנאווה. ממילא סיכמנו על מחיר.

"יש לי חבר", אומרת הגברת פתוחת הדלת, הנראית מוחמאת ובהחלט לא מבוהלת, "תיזהר, עוד מעט אני ארשום את המספר שלך".

"רק כוס קפה קטן, איזה עוגה", רפי נסוג אל כללי ההתנהגות המקובלים, ושניהם פונים שמאלה לאבן גבירול. ברגע זה נדרשת ממני תושייה מסוימת, פני הנערה הנאווה, במסלול האמצעי, דרומה, ואני מודיע לרפי בפסקנות שאנחנו פונים שמאלה לדיזנגוף.

הרמזור האחרון. רפי פותח שוב את הדלת, נועץ מבט מתמשך ברגליה הארוכות של העלמה, מפריח לה נשיקה, נאנח אנחה כבדה וחוזר אל הסוציולוגיה.

"אז אתה בטוח? בטוח שיש יותר מרוקאים? רגע, והתימנים? כמה תימנים יש? תביא, תביא מספר".



תמונה ראשית