תגיד לי, איפה זה הבימה?

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
23am.com; Flickr

התל אביבים מביטים בבוז על החייזרים המגיעים אליה מהפריפריה. נראה אותם מנווטים בירושלים

אם יש משהו שמעניק לתל אביבי מצוי תחושת גאווה היא אותה חבורה תוהה של נהגים המוציאים את הראש ברמזור בבן ציון פינת תרס"ט ושואלים:

"איפה זה הבימה"?

מיד אתה שולף יד בטוחה ובאירוניה סרקסטית מצביע היישר אל מצחו של מוני מושונוב ואומר: "הנה", ובלבך חושב חוב"תי, אלא מה? הוא הלך פעם לתיאטרון הבבון הזה? בחיים הוא לא ילמד איפה הבימה. או שהוא איזה באר שבעי שמגיע לתל אביב פעם בשנתיים מהמדבר. הרי כל תינוק יודע איפה זה הבימה.

תופעת "התָלוש ברמזור" סבירה עדיין לעומת "התָלוש עם המפה", זה שלא מעז לשאול, אלא משוטט במכוניתו עם מפת ענק של תל אביב המסתירה את השמשה ועוצר בכל פנייה לוודא שהוא בכיוון. אחד כזה שמחפש את הבימה יגיע לאיכילוב במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע – לרמת גן.

כי מי זה כל האנשים האלה שאין להם מושג איפה זה דיזנגוף סנטר ואיך מגיעים לאיילון?  מי אלה הפרובינציאלים האלה שנולדו באיזה שיכון נידח ולא יצאו ממנו כל ימי חייהם? אז בבקשה, אנחנו נדיבים. הים? זה ישר ישר. אתה רואה את הכחול באופק? אז זה שם. מטומטם.

תחושת הביטחון והמרכזיות מעניקה לתל אביבים הכרה עצמית של כרישי טופוגרפיה וניווטים. אנחנו נסתדר. בכל מקום. בפריס? קטן עלינו. ברלין? תופסים אזימוט מגן החיות לאלכסנדרפלאץ. ניו יורק? נוסעים לפי התשבץ. ואכן, השיטה עובדת, עד שמגיעים בטעות למסע בערי הפריפריה המושמצות. נגיד, רמת השרון. ניסיתם פעם להתמצא בפרסות הנוראיות האלה של מורשה? לאן הגעתם? לבית הילל או בית שמאי? ומה זה כל הכיכרות הדוממות האלה? איפה הכביש החוצה חזרה אל הציוויליזציה?

וזה כולה רמת השרון. מרחק יריקה מהבית. ניסיתם למשל לצאת מזכרון יעקב? יש כמה יציאות, אבל רוב הכבישים מובילים לאיזו נקודה סופית שממנה אפשר רק לגלוש במורדות הכרמל. ואפילו רעננה, שכל כולה עיירה טקסנית עם רחוב אחד, אבל תנסו להתברבר בשיפוליה ונראה לאן תגיעו. ואף מלה על דרום פתח תקווה. ושאלה החוזרת במדורנו שוב ושוב ואין לה תשובה מספקת: איפה זה גבעתיים?

את מכת האגו הקשה ביותר יקבל התל אביבי המנסה למצוא את דרכו בירושלים. בירושלים לא שמעו על זוויות של תשעים מעלות. באמת, מה אפשר לצפות מאנשים שאומרים "מאאתיים". ועכשיו תוציא אתה ראש ברמזור של מחנה יהודה ותשאל איך להגיע לבית הנשיא (מה יש לכם לחפש שם, בעצם). הגעתם לעיר המזרחית? לא נורא. זה לא "מחנה הפליטים קלנדיה". ארמון הנציב? עדיף לקחת מונית.

וזה טוב. זה נותן פרופורציות. זה מבהיר לתל אביבי הזה שחושב שהוא מלך העולם מפני שהאידיוט הזה מכפר יונה  לא מצליח למצוא את אלנבי, שגם הוא עצמו סתם פרובינציאל. כשאנחנו יוצאים לרחובות, ובהנחה שהצלחנו להגיע לשם ולא דרך אשדוד ויבנה, אנחנו כאחד האדם. מוציאים ראש ברמזור (ברחובות יש רמזורים!) ושואלים: תגיד לי, אדוני, איפה זה בדיוק מכון וייצמן?" והוא ימשוך בכתפיו בבוז ויגיד: "וייצמנה? טובאריש איגנוראנטה? זה ימינה, ושמאלה, ועוד ימינה, אדוני מאיפה באת בארץ?"

אבל מי צריך לנסוע למכון וייצמן? מה איבדנו שם?  ותיכף עוד תשלחו אותנו לאשקלון. או לאריאל, שזה בכלל מעבר לגדר. אנחנו תל אביבים, ואת עירנו הגדולה והחשובה אנחנו מכירים כמו כף יד. הנה קיבלת נגיד זימון לישיבה דחופה של מרכז מפלגת העבודה, וכל מה שנשאר זה לעלות על האוטו, להתחיל לנסוע בנון-שאלאנטיות ולהוציא את הראש בכל רמזור: "תסלח לי אדוני, יש לך מושג איך מגיעים לשכונת התקווה?" 



תמונה ראשית