מלכודת הנייר הקדוש

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Travis Wise; Flickr

כולם מדברים על מיחזור, אבל כמויות הנייר הנערמות בבית רק מטפסות

כל העולם מדבר על מיחזור. המיחזור עושה את חיינו קלים, יעילים ומוסריים יותר. יש בקבוקים? נעשה מהן בקבוקים חדשים. יש זבל? נעשה ממנו דשן אורגני.

ורק  עניין אחד נשאר מחוץ לתחום המיחזור, ולמרבה האירוניה הוא נמצא אצלנו בבית, קרוב קרוב, בכל מקום, בכל פינה. הוא הולך וממלא את הדירה, חומק מאימת פחי הזבל, נשאר בלתי ממוחזר.

קצת קשה להגדיר את התחום הזה. זה קשור בנייר, אבל עיתונים יומיים, היוצרים אחרי יומיים שלושה גבעה בגודל בינוני, מוצאים איכשהו את דרכם החוצה. התחום המדובר הוא כל החומרים המודפסים שזכו משום מה להילה של נכסי דלא ניידי. אסור לגעת בהם. הם צאן ברזל. הם התרבות בהתגלמותה. אסור לזרוק, אסור למחזר. מלכודת הנייר הקדוש.

ומי ברשימה המוזהבת הזו?

ספרים. כל ספר. גם קובץ זכרונותיו של חלבן מנתניה שהתגלגל אלינו בטעות מאיזה קרוב משפחה ששתה אצלו חלב. גם אלבום צילומים בלעדיים של גיזורי נייר אסטונים מהמאה ה-19. גם ספר שירה של יוספה לחמן-צדוק בהוצאה עצמית. לזרוק? חס וחלילה! ספר לא זורקים! ספר לא נותנים! פרט כמובן לספר האהוב עליכם ביותר, שדווקא אותו השאלתם "רק לשבועיים" לבן דוד רחוק ששכחתם מי הוא, ולא תראו אותו יותר לעולם.

וכך מגיעים הספרים לכל מקום בדירה, ולא חשוב הגודל. הם משתלטים עליה בחסות הילת הקדושה השוכנת על כל מוצר כרוך עם עטיפה מסוגננת. כל מדף פנוי. ליד המיטה. מתחת לשולחן במרפסת. בבוידם. בשירותים. ורק לא במקום המתאים לחלק נכבד של המוצר הקדוש הזה: בערימה חודשית צנועה ליד פחי האשפה.

במקום השני: כתבי עת. מאחר שאני עורך כתב עת שכזה אני יורה לעצמי ברגל, אבל עם יד על הלב, יש כל כך הרבה כתבי עת, וכולם נראים אותו דבר: נייר כרומו-מט, עטיפה עבה וצבעונית, הרבה חומר קריאה, ולפעמים אפילו שווה. עדיין לא ברור איך הם מגיעים אלינו הביתה, על כמה אנחנו כבר חתומים? אבל הם מגיעים, וחס וחלילה  לא זורקים כתבי עת, מפני שהם מודפסים על נייר משובח, מפני שיש בהם כל כך הרבה מה לקרוא, אבל למי יש זמן לקרוא אותם? נקרא לזה "מילכוד כתבי העת".

וכך מתחלקת מעתה הדירה לשני אגפים: אגף ערימות הספרים ואגף תילי כתבי העת, כאשר מדי פעם מתלקחות מלחמות טריטוריה: הספרים רוצים לגלוש לאתר כתבי העת, וכתבי העת לאתר הספרים. לחבורה הזו מצטרפת קבוצה שלישית, חצופה למדי, והיא חבורת המוספים. אמנם מדובר בנייר עיתון, אבל כמה דברים מעניינים יש במוספים האלה שלא הספקנו כי בדיוק השבת הגיעו אורחים לארוחת הצהריים, ובערב היה משחק או סדרת קאלט, ובלילה, מי קורא מוספים בלילה? אגף המוספים מצטבר לו באיזו פינה שלישית בדירתנו הקטנה, סופג אבק בכמויות מסחריות, ולאט לאט הופכת המטלה של הרחקתו מהבית בלתי אפשרית פיזית.

בחיים כמו בחיים, יום אחד מגיעים מים עד נפש, ומחליטים שהגיע הזמן לזרוק מהבית מוספים עטופי אפר, כתבי עת שלא ייקראו לעולם, ורחמנא ליצלן, ספרים ששִעממו אותנו אחרי עשרים עמודים ולא נשוב אליהם גם בצו בית משפט. אוספים ארגזי קרטון מהמינימרקט, ועוברים לשלב המיון הקורע לב. הסטטיסטיקה מספרת שחמישה אחוז מהגירושים באזור תל אביב החלו בריב על השלכת מוספים מהחורף שעבר לאשפה, כי היה שם ראיון חושפני עם ההוא, נו, מהטלוויזיה....

שלב המיון הושלם, הטרנספר בוצע, הדירה הקטנה התרוקנה, מאות קילוגרמים של נייר באיכויות מגוונות הובלו למזבלות בנגב. נושמים אוויר פסגות, עד השבוע הבא. שהרי עיתונים, ספרים וכתבי עת אינם  מתים. הם רק מתחלפים. 



תמונה ראשית