סילבסטר, חג השכחה

רוביק רוזנטל | 29 בדצמבר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב "זמן תל אביב"
Leland Francisco; Flickr

זכרונות נשכחים ממסיבת סילבסטר, שנת 2001. אכלנו, רקדנו, וכמעט שכחנו שבאוקטובר פרצה מלחמה

ביום ראשון בערב היתה אצלנו בבית מסיבת סילבסטר.

הזמנו קייטרינג לארבעים איש, וקנינו בתחנת דלק עשרים קילו קרח על מנת  למלא את האמבטיה בבקבוקי בירה. השמפניה חיכתה במקרר.

אחר הצהריים  הגיעה בחורה מהקייטרינג. המכונית שלה חנתה במרחק מה והיא עלתה וירדה חמש פעמים. כל מה שהזמנו היה שם, אבל סימן שאלה קל גירד והציק בפינה מפינות המוח. הבחורה הורידה את החבילות האחרונות, שילמנו והיא פנתה לדרכה.

התחלנו לפתוח את החבילות  והגירוד הקל הפך לקימוט מצח קשה. הזמנו מזון לארבעים איש, והיא הביאה לארבע מאות. עשרה חריצי גבינה קשה, שמונה מיכלי גבינות עמוסים לעייפה, חמישה קישים קינג-סייז מדהימים ביופיים ובגודלם, מיכלי חמאה ובזיליקום שכל אחד מהם יכול לפרנס גדוד, עשר כיכרות ענק של סוגי לחם מיוחדים במינם, ועל כולם, שלוש חביות זיתים בסגנון יווני ומתובל, כמשקל גופה של הבלדרית, שכבר מזמן הפליגה לדרכה.

נבוכים משהו התחלנו למלא בהררי המזון הלא קרוא את כל כלי המטבח שברשותנו, ולאט לאט החלו להופיע המוזמנים. הם לא היו רעבים במיוחד, אבל אכלו מתוך נימוס. שיחת היום, תוך כדי נגיסת קיש כרישה מדהים, היתה ההלוויה של הבן של הרב כהנא, והחיסולים, ועל מי יודע מתי יהיה עוד פיגוע ואיפה. כמה אורחים ניתחו במרץ עם כוס מרטיני את ההתרסקות של ברק. אחד מרח חמאה חריפה על לחם חמניות ואמר, כן, ותארו לעצמכם, אריק שרון. לאן הגענו. איש מדע שמאלני במיוחד חתך גבינת רוקפור עזה ואמר, רגע, ואולי באמת אריק שרון יביא שלום, והנוכחים הנידו ראש ביאוש, הטביעו את יגונם בבירות, יינות תוצרת חוץ ותפוחוני אדמה ממולאים בשמנת ופסטו.

בשעה אחת עשרה  נראתה כמות המזון במטבח מאיימת מתמיד, כשכבר ברור היה שאיש לא יטעם יותר דבר. הנושא הכאוב נזרק לחלל ריכוזי החוגגים בסלון ובמרפסת, ועלו הצעות יצירתיות. פרויקטור אחד הציע לחלק את המזון שנותר, עם דגש על הזיתים, ברחבי המזרח התיכון החדש. ידידו הפרקטי ממנו חשב שעדיף להסתפק בחלוקה לפלסטינים הנצורים כמחווה של רצון טוב, על מנת לבלום זמנית את האינתיפדה. שלוש נשים טובות עם אוריינטציה חברתית התארגנו למשלחת שתפיץ את מיכלי המוצרלה בשכונת הארגזים, פלוס שקית זיתים למשפחה. רעיון ריאלי יותר היה לחלק את הזיתים ברחוב לוינסקי לעובדים הזרים, פלוס ריבוע קיש פטריות יער בשרניות לגולגולת, או לדחוף להם את המזון ישירות כשהם באים לעשות ספונג'ה.

כמה אורחים התנצלו ופרשו למסיבות אחרות ברחבי העיר, ואחרים הופיעו במקומם. בשעה רבע לשתים עשרה כיבינו את האורות והוצאנו את השמפניה. הררי גבינות הקממבר החלו להבשיל ולהישפך על משטחי הזכוכית. השמפניה פתחה את הלבבות והקפיצה את הרגליים, ורקדנו ורקדנו ורקדנו עוד שעה ועוד שעתיים, כשמכל פינה מציץ מיכל נשכח של זיתים מתובלים. צחקנו, התנשקנו ובכינו וחשבנו על אחינו בכל העולם, הצרפתים והאוסטרים והניו-יורקרים והברזילאים המרימים אתנו כוסית לשנה החדשה, וכך נפלנו שדודים למיטות. זה היה הלילה הראשון מאז אוקטובר שבו לא חלמנו את  המלחמה שתפרוץ בשנת 2001. 



תמונה ראשית