ביקור במנהרת הזמן

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Wikimedia common

בית הפלמ"ח הוא כמוסת עבר מיתולוגי המשכיחה לרגע כמה התרחקנו ממנו 

ביום  שלישי הלכה הכיתה של ארנון מבית ספר גבריאלי למוזיאון הפלמ"ח ברמת אביב. אני הצטרפתי בתור "הורה מלווה". בחוץ היה חם ומחניק, וברדיו דיברו על התגובות בעולם לחיסולו של השייח' יאסין והחיסולים והפיגועים שבדרך, אבל אנחנו נבלענו במנהרת הזמן הפלמ"חאית. כבר בקיר הכניסה למנהרה חייכו אלינו יצחק רבין ויגאל אלון ומולה כהן, ופניו המסוגפות של נחום שריג, ובחורות במכנסי התעמלות עם גומי מכווץ וגברים במכנסי זלמן וכובעי גרב ובלורית מתנפנפת, יושבים על ג'יפים, אוחזים בסטנים, משקיפים על גבעות חשופות.

אחר כך נכנסנו למנהרה ונשאבנו יחד עם הילדים אל העולם הפלמ"חאי, יקום נשכח של אנשים שנוצקו  מהתכה של הצבר והעולה החדש, הקיבוצניק והגימנזיסט, כמעט כולם אשכנזים עם מזרחי אחד בכל עשירייה, והם דיברו במשפטים קצרים ויבשים ועשו דברים שאף אחד לא עושה היום. צעדו עם מימייה אחת במדבר יהודה, העבירו תפוח אדמה שחור על שיפוד-ענף מיד ליד, סיפרו צ'יזבאטים, קטפו תפוזים בפרדס וכשהמלחמה הגיעה פוצצו גשרים, פרצו דרכים והעלו מעפילים.

הפלמ"ח היה מציאות פשוטה של לוחמים צעירים ונלהבים, כמעט בלי נשק, פועלים על פי אסטרטגיה מאולתרת נגד אויב מפולג. גיבורי הפלמ"ח לא השאירו אחריהם כתבים ומשפטי זהב פרט אולי ליצחק שדה, אם כי היו להם סופרים שתיעדו אותם. אבל משהו יצק אותם מן החומר שממנו נוצרות אגדות, ומאז הם מזינים את המיתוס הישראלי: בלורית, מדורה, אקדח וחצי לשתי פלוגות, ג'יפים וקפה, דרך לא סלולה, כביש עוקף פוליטיקה,  צדק מוחלט ונלהב. רומנטיקה רבת חן ונעדרת הדר. בקרב על הרומנטיקה הישראלית הם גברו על פעולות הראווה של אצ"ל ועל הרוגי המלכות. השכול הקולקטיבי ניזון מהשכול של הפלמ"ח: שורה ארוכה ארוכה של יפי בלורית ותואר.

ארנון יצא מן המנהרה ודיבר על פחד אבל גם על עצב: למה שייקה המצחיק וחיליק הכיפי נהרגו. מנהרת הזמן הזו רוויה שכול, אבל זהו שכול שנארג ברומנטיקה ובשירים ונספג החיי האומה. שלא כמו הרוגי מלחמת ששת הימים והמלחמות שאחריה, שעליהם כתב עלי אלון כי "האדמה אינה יכולה לקבלם", האדמה קיבלה את הרוגי 48'. אבל אני לא הייתי עצוב בעטיים, אלא  מפני שכל מה שקרה במנהרת הזמן הזו לא התאים לאוויר היבש והחם שחיכה לנו בחוץ.

שום דבר לא מתאים לפלמ"חניקים האלה, שמי מהם ששרד את 48' מהלך היום כפוף וקפוץ שפתיים ברחוב רוטשילד וברמת השרון ובכרמל ובקיבוצים ובבתי האבות. את הסטן המאובק והאגדי החליפו פגזי מסוק האפאצ'י המפליאים להתביית על מטרות ממוקדות. את החבורות הקטנות המקפצות על סלעים כדי לכבוש את הקסטל החליפו גדודי חי"ר השבים שנית ושלישית ורביעית לבית חנון. את המפקד נטול הדרגות האוכל קופסת שימורים  בג'יפ החליף מטכ"ל רב משתתפים במכוניות שרד. את ההתלהבות החליפה מקצועיות נחושה, את התקווה החליף פיכחון שכבר הספיק להחמיץ, את הצדק החליפה הנקמה. את האופטימיות הנערית החליף הפחד. את כ"ט בנובמבר החליף בית הדין הבינלאומי בהאג. השכול מתרחש בחוצות הערים, נקי מרומנטיקה. מיתוס הפלמ"ח לא מת אבל גם אינו חי עוד, ובמקומו צומחים מיתוסים כיבלית ברחובות עזה, רמאללה ושכם, ואנחנו משקים אותם במים חיים ובדם.

מנהרת הזמן של מוזיאון הפלמ"ח נמוגה לאיטה, החיוך הביישני של רבין נטמע בחיוך המעוות של רוצחו, המצח הגבוה של יגאל אלון נחרץ בקמטי הכשלון. המיתוס מת, אבל עדיין איננו נכונים לקבל את פני המציאות. היא מעייפת מדי.



תמונה ראשית