הזמן הצהוב

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
walter; Flickr

הקיץ לא מתחיל באפריל, ביוני או באוגוסט. הוא כאן כל הזמן

ביום שלישי סיפרה החזאית בערוץ הראשון שהקיץ "מגיע רשמית רק ביום שבת, אבל גם עד אז יהיה חם".

מחר מגיע הקיץ! הייתם מאמינים?

כאילו דה?

אז הרשי לי לספר לך, חזאית יקרה, את מה שכל ילד ישראלי יודע מהיום שבו נולד. הקיץ לא יבוא מחר, כי הקיץ כבר פה. והוא לא פה מאתמול, או ממאי, או מאפריל. הוא כאן כל הזמן.

הקיץ נמצא כאן תמיד. הקיץ שולט בחיינו. הקיץ הוא הוולדמורט שלנו, אבל במקום הארי פוטר אנחנו מתגוננים מפניו במזגן מטפטף. כל שנה הוא צץ, יחד עם מלאכי החבלה שלו, החמסינים, הכבשנים, המים באוויר, מתעמר בנו, משבש את חיינו, מתרסק כאילו באוקטובר וכולם יודעים שהוא יחזור, שזה רק פסק זמן. החורף שלנו הוא תאונה, מעין התגייסות נמרצת למלא את הכינרת פעם בשנה ושיהיה שקט, אבל החורף לא ממש שייך הנה. האביב והסתיו הן בדיחה קטנה של אלוהים. מדגדג אותנו בניחוחות מהעולם הנפלא שברא ומחזיר לאפסנאות. שלוש עונות שאינן אלא עונת מעבר אחת בלתי חשובה בין קיץ לקיץ. ארץ ישראל, ארץ הקיץ הנצחי.

הקיץ הוא המעצב הסמוי של הישראליות. גדל כאן עם עצבני, מיוזע, גס רוח? זה הקיץ. אנחנו לא יודעים בדיוק מה אנחנו עושים כאן? קיץ. סהרורים? מבולבלים? עצבנים? זה לא המצב הבטחוני. זה לא המצב הכלכלי. זו אימת הדרקון הצהוב.

לקיץ יש שני מרכיבים: מרכיב קבוע, החום, ומרכיב משתנה, הלחות. זה אחד מסודות הצלחתו: הפשטות. שתי אפשרויות. חם ולח, או חם ויבש.

יש כאלה שאומרים שחום בלי לחות זה לא כל כך נורא. בדרך כלל אלה תל אביבים פנטזיונרים. אני לא יודע על מה הם מדברים. פה ושם גחתי בימי הקיץ למחוזות החום היבש, ירושלים נניח, או הגליל, וזה הולך ככה: אתה צועד ביקום מעיק וריק, וממלמל לעצמך מנטרה אחת: יבש. צהוב ויבש. האוויר יבש. האנשים יבשים. הרחוב יבש. הפרחנו את השממה אבל היא כאן, עכשיו. החום היבש והדיכאון הקיומי ירדו יחד לעולם.

אבל חום יבש הוא בתל אביב בחזקת אפשרות תיאורטית. תל אביב היא מחוז החום הלח. למה לח? רטוב. החום הרטוב. לכאורה, יאמר לעצמו הקורא מפינלנד, נניח, חום רטוב נשמע מצוין. חם לך? מקלחת לאור השמש!

אנחנו יודעים את האמת. החום הרטוב הוא הוויה דולורוזה שלנו, הוא נקמת הדורות על שרצחנו את ישו, על עגל הזהב ועל דור המבול. במקום צלב שמו על גבנו שקים שקים של טיפות בלתי נראות ואנחנו נושאים אותם לכל אשר נפנה. אם החום היבש הוא הדיכאון הקיומי, החום הרטוב הוא סבל העולם, ועכשיו לך תחליט מה עדיף.

הכרתי כמה אנשים שאמרו שהקיץ "זו העונה שלהם". הם פורחים בקיץ. 36 מעלות מעלות להם את האדרנלין. 90 אחוזי לחות גורמים להם לפזז בחדוות חיים. בקיץ הם יוצאים לג'וגינג, רובצים על החול הלוהט ומקנחים בחדר כושר. מזגנים הורסים אותם.

לא פעם בקיץ אני חושב על האנשים האלה, וכמובן שלבי מתמלא קנאה. אבל בסתר לבי אני יודע שזה סוג של הפרעה נפשית. אדם נורמלי לא יכול להיות מאושר בקיץ. אני יכול לקבוע בבטחון שהאנשים האלה סובלים מהקיץ יותר מכל אחד מאתנו, והדרך היחידה שלהם לשרוד היא להתמכר לו.

לא קונה. אני עומד מול הקיץ הישראלי שנה שנה, כאילו זו הפעם הראשונה שהמפלצת מופיעה ויורקת נהרות אש, מותח חזה כנגדו ואומר: אני שונא אותך, הקיץ הישראלי. הלוואי שתתפגר.



תמונה ראשית