רבין, גיבור מקומי

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
fscc102599; Flickr

אנדרטת רבין בתל-אביב היא המקום האחרון שבו רבין ממשיך עדיין לחיות

 

בשבוע שעבר ציינו את יום הולדתו ה-76 של יצחק רבין. חברים וידידים עלו אל האנדרטה הקטנה מתחת לבית העירייה, ונדב העצני, ירושלמי מבית טוב, אמר בקול ישראל שהעלייה לאנדרטה היא "מסיבה", וכי  ההתייחסות לרבין מתחילה להזכיר את ההילולות על קברי הצדיקים. הוא ספג מטחים של זעם, אבל בדבריו ייצג נקודה כואבת: רבין איננו של כולם. הוא של קבוצה מוגדרת, אולי אפילו שבטית,  של אותן "אליטות" ההולכות ומתפרקות מנכסיהן.

בכנס מרכז רבין שנערך באותו שבוע באוניברסיטה עסקו בין היתר בשאלה מה ייזכר מרבין, והאם יהיה למיתוס. ד"ר זאב צחור, באר שבעי, סיפר שהוא לא ראה ילדי נרות בבאר שבע כבר אז, לאחר הרצח, ובאר שבע היא "הפריפריה", היא דימונה ועפולה ומגדל העמק. בחלל האקדמי של בניין הפקולטה למשפטים חילחל הספק: האם זכרון רבין יישאר נכס לאומי. האם הוא עדיין כזה. האם היה אי פעם.

יותר ויותר הופך רבין, בדרך אל השיכחה, למיתוס תל-אביבי, לכל היותר איזורי, גוש-דני, צפוני במובן הלבן של המלה. רבין נולד וחי בתל-אביב, בה למד, בה נולדו ילדיו, בה שיחק טניס. כיכר ציון  היתה סמל ההסתה, שצמחה באווירה הדחוסה של ירושלים לממדי מפלצת. כיכר רבין התל-אביבית היא סמל הקורבן התמים, היא המקום אליו מתמקד הזיכרון, המקום שם בוכים על רבין כסמל של תקווה הולכת ונעלמת.  קבר רבין בהר הרצל שייך להיסטוריה, לפנתיאון הלאומי הקר. אנדרטת רבין בתל-אביב היא המקום האחרון שבו רבין ממשיך עדיין לחיות. 



תמונה ראשית