רפול

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Eldad ziv raful.jpg - Wikimedia Commons

על סוד קסמו של האיכר-החייל, שנמוג בים לפני 11 שנה  

השאלה המטרידה סביב רפול, שיצא מחיינו בדרך כה מוזרה, היתה מאין הגיע האיש הזה. שהרי מה שיועד לו לכאורה היו חיי איכר אלמוני. שום דבר לא הכשיר אותו להפוך לדמות מפתח, מחולל היסטוריה, ואפילו טריבון לשעה. אוצר המלים שלו היה דל בסביבה שבה דיברו וציטטו את קרל מרכס ופושקין. הוא תמיד חשב בקווים ישרים בין שתי נקודות, כשסביבו טוו מארגי מחשבה סבוכים ושחו בין סתירות מרהיבות. הוא היה נעדר לפחות לכאורה  חיבוטי נפש, ייסורי מצפון וכאבי לב כשסביבו יורים ובוכים, כובשים ושואלים. הוא היה איש ימין ללא הדר ז'בוטינסקאי, ואיש תנועת העבודה ללא תודעה היסטורית. מצביעים על עזר וייצמן כאיש שסלל את דרכו לרמטכ"לות  כדי שיוכל לשלוט בו, אבל מה לרפול וליהירות החיל-אווירית של וייצמן?  אהוד ברק היה רמטכ"ל לעתיד עוד כשהיה מ"כ, רפול היה מ"כ בנשמתו גם כשהיה רמטכ"ל. בהרבה מובנים הוא דמה לאריאל שרון, מושבניק שהביא אל הצבא את הפשטות הגולמית לעיתים של  חיי הכפר, אבל שרון הסתכל תמיד חמישה גבעות רחוק יותר מרפול.

אז מה היה סוד הקסם הרפולי? הביוגרפים יצביעו על כך שהיה לו הרבה מזל. אבל המזל כידוע עוזר למי שמתאים לצרכי השעה. רפול הביא אל הזירה הצבאית ואחר כך הפוליטית שתי תכונות ישראליות שהישראלים נהגו להתעלם מהם: אינסטינקט צבאי ראשוני, ובוז למילים. הוא הביא אל הפסיפס הישראלי את טיפוס האיכר האוחז נשק. הקיבוצניקים, עמוד האש של תנועת העבודה, לא הפכו מעולם להיות איכרים. האיכרות תמיד היתה סרח עודף של אידיאולוגיית העבודה. החיילים הישראלים, צאצאי הפלמ"חניקים, היו חיילים "טובים" אך לא בלב ונפש, חלמו על קץ המלחמות ודאגו להצהיר שהצבא הוא כפייה ולא דרך חיים.

רפול בא לכאורה משום מקום והיה גם איכר מוחלט וגם חייל מוחלט. עד שהספיקה צמרת הצבא והמדינה לפעור את פיה בהפתעה הוא כבר היה בעמדות הפיקוד הקדמיות. כל מה שנראה מסובך הפך במשפטים הלקוניים שלו לפשוט ואפשרי. כל שאלה הפכה לתשובה. המוטיבים המורכבים מעט יותר שהחדיר היו משפט הזהב על הג'וקים המסוממים שביסס את היחס לערבי כלא-אדם, ומולו את נערי רפול ואת  הברית הקדושה בין הצבא והחינוך.

רפול לא הגיע מהחלל החיצון. היו אלפי רפולים, עשרות אלפים. רוחם שרתה על העמק וההר, הגליל והשרון, אבל כמעט כולם היו אנשי עמל שותקים. הם היו חלק מן הישראליות אבל היו שקופים, והוא גח מתוכם בצעדים כבדים. אחר כך הוא העניק לקבוצה האילמת הזו לגיטימציה פוליטית. אחר כך קיווה שהרפוליות תהיה המודל המוביל והאמין שיהיה ראש ממשלה, והקסם האיכרי שלו הביא אותו עד שמונה מנדטים. "להיות שם" הישראלי קרם עור וגידים, כמעט. ברגע כלשהו קרס הקסם הרפולי. נערי רפול חזרו לפריפריה. הג'וקים המסוממים התפוצצו ברחובות הערים ועוד מעט יקבלו מדינה. "הפוליטיקה של התמימות" הולידה מתוכה את גונן שגב. וגם האיכר השתול בביתו כל חייו בנה בית חדש.

בשנים האחרונות רפול נעלם, הלך לעסקים קטנים, חי את החיים שנועדו לו מלכתחילה. שום מפיק לא העיר אותו בשבע בבוקר לשמוע את דעתו על ההתנתקות, מקומו נפקד באירועים שבהם משיקים גנרלים בדימוס כוסות שמפנייה ומכרסמים פטיפורים. הוא חזר להיות נטע זר: לא פלמ"חניק, לא משפחה לוחמת, לא אילי הון. גם האיכרים נעלמו מן הארץ יחד עם החקלאות שנעלמה או שנזרעה בתאילנדים ומנהלי עבודה. וגם הצבא, תמצית הווייתו, העוסק במשימות שיטור, וידוא הריגה והפגזות כירורגיות אינו הצבא שהתאים לו, חייל מול חייל בשדה הקרב. ואחרי כל זה נצבט גם לבי עליו. הוא היה בחור טוב. באמת.



תמונה ראשית