שלג בתל אביב

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Anthony Quintano; Flickr

חלום בהקיץ על רגע קסום שלא יתממש לעולם

בשעה ארבע אחר הצהריים הפכו השמיים, בלי אזהרה, לקיר בהיר אטום, ועל הכיכרות, הרחובות, הגגות, הפארקים, השווקים, הים והשדרות צנחו פתיתים לבנים, דמויי כוכבים, זוהרים בזוהר טמיר. תחילה בהיסוס, במבוכה מסוימת, בשאלה, מה  לנו ולמקום הזה, לעיר הזו שטופת השמש, המתפנקת, ואחר כך ביתר עוז, בעקשנות, ואחר כך בחדווה, ואחר כך בתרועת נצחון, עוד ועוד, זרזיפי שלג, ממטרות שלג, ענני שלג ירדו מן השמיים וכיסו כל כתם שחור שנותר באספלט, כל מרצפת פנויה שכבר השחירה מקיצים צרובי חמסין. שלג ירד על הרמזורים החרוצים והם הפסיקו לעבוד באחת. שלג ירד על הגברים והנשים החוזרים מעבודת יומם, שלג ירד על הילדים החוזרים מהחוג לאמנות ולמדעים, שלג ירד על העלמות הנערכות לסצינת הלילה המתקרבת. תל אביב עטתה לבן.

כיכר צינה הפכה לכיפת שלג עגולה ונוצצת. האגם בגני יהושע נצץ בפרווה לבנה והפארק כולו נראה כמו אתר הצילום של סרט אגדות. גן מאיר התכסה לבן. בשוק הכרמל ביצבצו דוכני פירות וירקות מבעד לערימות לבנות שהלכו וגבהו. פלורנטין התעוררה לחיים, שכונת הארגזים נעלמה, שינקין היה יפה מתמיד.

זה לא היה שלג מתכלה, ההופך אחרי שעה קלה לרפש שחור ומזוהם. זה לא היה שלג ירושלמי בן חמישה סנטימטר שבא בערב ונעלם בבוקר. זה היה שלג אירופי. רב יומי. רב שכבתי. עמוק. גגות המכוניות צצו מהררי השלג בתמהון, הכניסות לבתים נחסמו בקירות לבים ורכים. על הים קפצה שיבה.

לרגע עצרה העיר את נשימתה, ההולכים ושבים עצרו מלכת, האנשים בבתים הגיפו את החלונות, ואז, כאילו עברה בת קול בבתים וברחובות, התפרצו תושבי העיר בחדווה אל הרחובות הלבנים, הרכים. איש לא נשאר בבית. מעליות הגג נשלפו מעילים עבים, מגפיים מימי המנדט, צעיפי צמר, כפפות ומצנפות שאבד עליהן כלח, והעיר הפכה לחגיגת שלג. בובות בגדלים וסגנונות שונים נבנו בכל פינות העיר. קשישים, צעירים וילדים השליכו זה בזה כדורי שלג בצווחות צהלה. במורד הקריה בואכה דרך בגין החליקו ילדים ואמותיהם על מגלשות ניילון מאולתרות. בטיילת התקין יזם זריז מסלול סלאלום בין האופרה והדולפינריום. בגן מאיר הוכרזה תחרות פיסול בשלג. יפו העתיקה הוכרזה אתר אמנות, והמוני אנשים נדחפו להביט בפלא הבתים הלבנים היורדים אל הים בזוהר מופלא.

השלג המשיך לרדת ואיש לא רצה ללכת לישון. כל הלילה הסתובבו האזרחים ברחובות החלקים ולא יכלו להירגע. שיירת מפלסות שלג שנשלחה מירושלים כדי להציל את העיר נחסמה בנתיבי איילון ונשלחה חזרה למקום ממנו באה. זקני העיר סיפרו בהתרגשות לנכדיהם על השלג האחרון בתל אביב, אותו ראו במו עיניהם באמצע המאה הקודמת, והנכדים הביטו בהם בהערצה. "עכשיו גם לכם יהיה מה לספר לנכדים שלכם", אמרו הסבים לנכדיהם בהתרגשות מהולה ברשעות.

בבוקר כבר עלה השלג לגובה שלושה מטר. הקומות הראשונות בבתים נעלמו במעטה הכבד אבל איש לא התלונן. בתי הספר נסגרו, והילדים יצאו צוהלים ושוטטו חבורות חבורות  ברחובות הקפואים. אף אחד לא עבד. אפילו סיירת הגוררות של העירייה שבתה, אבל ממילא נקברו המכוניות בשלג הגבוה. 400 אלף איש עמדו בכיכר רבין, שהיתה למשטח ענק לבן ומלא הוד, ושרו שיר הודיה: אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם.

היה זה רגע  שלא יישכח. כה נפלא היה, שאפילו עתה, כאשר אני מתאר אותו, אני מתפתה לחשוב שמדובר בבדיה חסרת שחר, מטופשת ונעדרת כל תוקף מדעי, ואולי בחלום הנפלא מכולם. 



תמונה ראשית