כאבים בעמוד השגרה

שרית סרי | 19 באפריל 2020
צילום וכיתוב: שרית סרי

שרית סרי, שחקנית, סופרת ויוצרת, משתפת אותנו בפרק מתוך יומן הקורונה האישי שלה

יומני היקר, שלום רב.

מה שלומך בימים אלה? איך זה להיות מבודד בתוך מגירה בלי לראות אור יום? איך עוברת עליך התקופה הזאת? והרי כל הזמן אנחנו עוברים תקופה. ודווקא כשבדיוק שיצאנו מתקופה מה-זה קשה, הופס, הגיעה הקורונה וטרפה את כל הקלפים והמקרר.

היום, לדוגמא, קמתי בבוקר ושמעתי בחלוני את משק כנפי ההיסטוריה, ואת החזאי ברקע שאומר שהמֶזג של האוויר יהיה 'נוח לעונה'. נוח למי?  אני שואלת. ועל איזו עונה מדובר? אני עדיין מנסה להבין איזה יום היום.

אבל, למרות הכאבים בעמוד השִגרה, קמתי, לבשתי את הטרנינג הכי חגיגי שלי והתיישבתי לכתוב לך. אז אניח מולי חצי כוס מלאה בקפה, ואשמור על אופטימיות, ואזכיר לעצמי שמי שמאמין בעצמו, לא מפחד.

*

בשבועות האחרונים, יומני היקר, מאז פרוץ הקורונה וההסתגרות בבתים, וההנחיות המִשתנות מרגע לרגע, והבידוד שנכפה עלינו, וההתנתקות מהאהובים שלנו, המשפחה שלנו, וההוראות החדשות מהניילונים, וההתכנסות בלבב פנימה, והפרידה מהרגלי היומיום, נוכחתי פתאום לגלות כמה עניינים לא דחופים אבל נחוצים שעטפו את חיינו, והתייחסנו אליהם כאל ענייניי דא-יומן.

גיליתי שמשחקי-הילדוּת הישראלים הכינו אותנו יפה יפה לרגע הזה, ולא לחינם שיחקנו בילדות את ׳סטופ כדור הארץ׳. כי הנה, 'סטופ כדור הארץ' קורה ממש לנגד עינינו.

גיליתי שבעקבות כל הנחיות ההיגיינה החדשות לגבי רסיסי רוק ומידע סותר, יוצא שהביטוי "לא יורק/ת לכיוון שלו/ה" הוא לגמרי לא עלבון או קללה. נהפוך הוא: מדובר בברכה החדשה.

מצד שלישי, רובנו גדלנו כאן על לא מעט פתגמים סותרים שבלבלו דורות שלמים, כשהם תלויים על פלקטים בכיתות ילדותינו, כמו: 'כל המרבה הרי זה משובח' והיפוכו: 'כל המוסיף גורע'.  בקיצור: כבר אז, אי-שם בשנות השישים והשבעים – פיזרו הוראות סותרות לכל עבר. זה לא התחיל עכשיו עם הקורונה.

עוד גיליתי שתמה לה לרגע התקופה ששיחות טלפון נפתחו ב"איפה אני תופס אותך? / יש לך כמה דקות בשבילי? / עסוק/ה? / אני כבר בבית וחוזר אליך / אני באוטו בלי דיבורית, אסמס לך כשאגיע לעבודה".

מצאתי שבתוך הקפאה עמוקה מאופסנות להן השאלות המתעניינות, הכי רגילות שיש:

"אז, מה עניינים? מה חדש?

מה קורה? איך המרגש?

מה המצב? איך הולך?

ואיך אהה, איך?

נו, מה נשמע? ומה אתם מספרים?

תבואו בערב - יהיו אצלנו מלא חברים!

ומה מעשייך בימים אלה? ומה חדש בעיר הגדולה?

ואיפה אתם, לא רואים אתכם? קיבלתם כבר דמי אבטלה?"

וכל הסאגה הזאת מסתיימת בפזמון שאינו חוזר,  חלילה:

"אז, מה-עניינים-הכל-טוב? טוב מאד?   

ומה חוצמִזה, ומה עוד? מה עוד??"

לצערי, יומני היקר – בשבועות האחרונים התבטל לו הביטוי המתוק "מה הלו"ז?" כי אין כאן לו"ז, עד להנחיה חדשה 'לפתוח יומנים'.

והתלמידים, אוי התלמידים – הם כבר לגמרי מתגעגעים לראות עיניים בגב של מורות ומורים.

וגיליתי שפתאום, ברגע אחד,  נעלם לו מחיינו השורש קפ"ץ על הטיותיו, פעליו ופועלו, ונעלמו לנו שורה של משפטים:  

"תקפצו לקפה! אז אתם קופצים אלינו בערב חג שני? נקפוץ לחמין בשבת".                   

זהו. לעת עתה מותר לקפוץ רק על טרמפולינה בחצר, ובהחלט מותר לקפוץ למסקנות בשעות הפנאי.

ופתאום קלטתי, יומניקו שלי, שהסלוגן המיתולוגי של 'אל-על' – "הכי בבית בעולם" – בעצם הגשים את עצמו. וטוב שכך לעת עתה - כי במצב הכלכלי הנוכחי, כשאין תקציב אפילו לצימר ביישוב מעלה חיוך, זה בעיקר חוסך מאיתנו עדכוני-אינסטגרם מנקרי העיניים מריזורטים מפנקים מרחבי העולם של סֶלֶבִּים ליגה ח' עם רבע שנה של תהילה. זהו! תם עידן חוּ"ל המועד. לעת עתה.

*

יומני היקר, אתמול בשעה ארבע וארבעים אחר הצהריים החלטתי לנצל את המאה מטר יציאה שלי וירדתי לקניות בסוּפר השכונתי כשאני מלוּוַה בעגלת קניות, ובחרדה שבשעה חמש הכל נסגר. בעודי ממתינה בתור ארוך מנשוא בפתח הסופרמרקט, עטוית מסיכה וכפפה שאיש לא זרק לי, מצאתי את עצמי בודקת בכל רגע את השעה בנייד, ומזמזמת לעצמי שורה משירו של שלמה ארצי: "סוגרים פה בחמש, אז יש לנו דקה". הצחקתי את עצמי, ולהפתעתי גם את עשרות העומדים בתור, כנראה שהזמזום שלי היה חזק מדי.

"יש ביצים? סליחה, יש ביצים, הלו, אדוני, יש לך ביצים?" – צעקה בטבעיות אישה בגיל המעבר גבול. היא צרחה מסוף התור לכיוון איש הביטחון של הסוּפר, שמאז פרוץ הקורונה הוא קיבל קידום ופרצוף של פרופסור לקורונולוגיה,  והפך למודד החום השכונתי.

"אין ביצים גיברת. אין ביצים. לא מבינה?!" – הוא ענה לה בגבריות.

ואני אומרת, כל הטירוף הזה אחרי ביצים – די! - תוותרו, תרפו, תשחררו, תרגיעו, עזבו אתכם. צאו מהמִרדף אחרי הביצים. זה סתם להיתקע בתבניות.

וככל שההמתנה בתור נמשכה קפצו לי עוד שירים אקטואליים לתקופה:

כל השבוע מרגיש כמו שבת /  לא עוזב את העיר / אוהב להיות בבית / בסוף הכל חולף / געגועים לחיבוקים חמים / נשבע לך לא בוגד / קוראים לזה שגעת, קוראים לזה טרפת.

ואחריהם הגיעו גם שירים מבוטלים, שירים בהקפאה זמנית:

אל תטוסי רחוק מכאן  / טרמינל ז'טם / עוד שבת של כדורגל /   סע לאט / התינשאי לי אהובה / רק בשביל לקבל חיבוק / שבת בבוקר יום יפה.

כשחזרתי הביתה פרקתי את שקיות הסוּפר, הדלקתי טלוויזיה להתעדכן במתרחש,  והנה החזאי שוב קופץ לי מהמסך עם הבעה של עובד-חיוני,  ומספר לי מה התחזית למחר. את מי זה מעניין התחזית בזמן שאנחנו תקועים בין המקרר לאלבומי תמונות נוסטלגיות?!

*

כן כן, יומני היקר. אחרי סידורי תמונות ישַנות באלבומים חדשים גיליתי על הדרך עוד כמה דברים:

הנוסטלגיה היא בסך הכל הקוסמטיקה של הזיכרון.

מגיל שלושים יופי זה עניין של תאורה.

ומי שמביט בי מאחור – לא יודע בת כמה אני.

בהמשך היום, אחרי שבישלתי וניקיתי וכתבתי ורקמתי ותפרתי והתעמלתי ודיברתי בטלפון עם חברים מהתיכון, מהצבא, מהלימודים, מאתמול, זפזפתי לי להנאתי בין ערוצי הטלוויזיה הזניחים, כאלה שאין לי זמן ורצון לראות ביומיום שלי, והופ נפלתי על תוכנית לייף-סטייל עמוסת מילים לועזיות ונטולת עברית תקנית, כי הסטייליסטית התורנית הציגה דוגמנית עם מגף משגע, ומִשקף הורס, ומִכְנס מחמיא שעושה לה מותן צרה. ומה אומר לך, יומני, סגרתי את הטלוויזיה ולקחתי איזה ספר טוב, כי העברית הזאת לגמרי עושה לי פיק ברך.

ישבתי לי מול המחשב, עברתי על פני האתרים המובילים, התעדכנתי, נבהלתי, נרגעתי, השתעממתי, ואז גללתי כל כך נמוך עד שהגעתי לאזור האפל של הרשת, כי זינק עלי מיקס של תחזיות אסטרולוגיות לא רלוונטיות. אני באמת לא מבינה למה כותבי ההורוסקופים לא מעודכנים ולא מעדכנים את התחזיות שלהם למצב החדש, וממשיכים עם קלישאות ימים עבַרו? – מצאתי את עצמי עונה להם בלב.

"אתם זוכים למחמאות מהסביבה". בטח, זה ידוע ששיחות זוּם בתאורה ביתית מאד מחמיאות לַמראֶה.

"סכום כסף עשוי להגיע במפתיע". כנראה שהמענק עבודה בדרך?! – יש!!

"אתם ממוקדים בעבודה כדי להרשים את הממונים עליכם". איזו עבודה, ומי ממונה על משהו כרגע חוץ מליצמן?

"הקדישו את הערבים למנוחה או בילוי בחיק המשפחה". באמת כדאי לנוח בערב אחרי שנחנו כל היום. וגם איזה 'חֵיק' אחר יש לנו כרגע אם לא החיק הגרעיני?

"לפנויים מביניכם – יום מצוין להתחלת קשר זוגי". מממ, סתמו. ביי.

רק משפט אחד בהורוסקופ התאים למצב:

"תוכניות ורעיונות שעלו על הפרק יסתיימו בהפתעה עקב תנודות נומרולוגיות".

*

יומני היקר. כולם מאתגרים את כולם ברשתות החברתיות בדרכם לעוד ועוד לייקים ועוקבים ועוקבות, וממציאים כל מיני אתגרים מאותגרים של תמונות ילדוּת, שירים שעוברים מזמר לזמיר, ואתגרי ה'עִם מי היית רוצה להיתקע בבידוד?' ובכלל, שמתי לב שמרוב פחד פשוט הפסיקו להשתמש במילה 'קשה'. איכשהו היא הוחלפה במילה 'מאתגר'. ואם המצב ממש ממש אבל ממש 'מאתגר', אז הוא עולה לדרגת 'קשוח'. מהן המילים אם לא שחיקה, יומני היקר.

כנראה שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הסלנג הישראלי שהמילה 'הזיה' – לגמרי תואמת את המציאוּת, כמו כפפת סיליקון לכף יד עם אלכוג'ל. וסוף סוף לא משתמשים בה  כסרק סרק סרק, כתגובה כללית לכל סיפור זניח.

*

כשהגיע הערב עשיתי זום משפחתי. היה נפלא. לא שמעתי כלום. ולא ראו אותי. ואמא שלי ניסתה להתחבר. והצליחה – אבל בלי סאונד, ואח שלי היה רק עם סאונד אבל בלי תמונה, בקיצור הייתה כאן שעה מרתקת עם המשפחה שכללה בעיקר הוראות ליסינג תפעולי.

לסיום, יומנצ'יק יקרצ'יק, יש לי בשורה משמחת לכל הפנויים-פנויות, הבנויים-בנויות, הבודדים-בודדות, הפרודים-פרודות, הגרושים-גרושות, הרווקים-רווקות, הדחויים-דחויות, ולכל אלה שהם בדיוק בדרך לרבנות אבל לא מצאו חנייה: אפשר לאכול חילבה ועמבה חופשי, מבלי לחוות טראומה של 'ריחוק חברתי'.

ואם במקרה הפרק הזה של היומן שלי הגיע לידיים זרות (שעברו חיטוי, אני מקווה), זו ההמלצה שלי: צחצחו מרפקים, השהו חיבוקים, וכמובן: אם אתם בבידוד (כי 'אהבה זה ריחוק'), אל תשכחו את האוקסימורון 'נעבור את זה ביחד', ולהתעטִישו. 

באהבה, שרית.



תמונה ראשית