המניות התחילו לדהור צפונה

רוביק רוזנטל | 14 בנובמבר 1997

שוק המניות עוסק במספרים יבשים, אבל השפה שהתפתחה סביבו יצירתית ומלאה דימויים

המשבר הגדול של קיץ 1997 בבורסה בניו יורק תואר תחילה במונחים של מזג אוויר גלובאלי. הפרשנים דיברו על "סופת אל ניניו פיננסית", ואיש "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר סיפר איך "עמדתי שם בעין הסערה על קצה שפתו של החור השחור". אלא שהטלוויזיה לא הראתה כפרים מוצפים, גוויות נמשות ממכוניות ותינוקות נפוחי בטן. היא הראתה אנשים מסתכלים על צגים מרצדים והבעת פניהם, ככל הנראה, "מודאגת", "נואשת", "מקווה". אחד ביל גייטס איבד 1.76 מיליארד מהונו ביום אחד, אבל ככל הידוע הוא המשיך לשוטט בטאג' מהל שלו בקליפורניה בין הקירות המתנייעים ואכל אותם דגנים לארוחת הבוקר.

במעיל ערב ועניבה לבנה

העולם היה כמרקחה, אבל לאיש לא היה ברור איפה זה קרה בדיוק. האם ב"וול-סטריט", אותו בניין עתיק וברוקי על אדמתה הקשה של מנהטן? או בבורסה של הונג-קונג? מה בעצם מתרחש ב"מקומות" האלה? שום דבר. הרי הכל מתרחש היום בתזוזות עצבניות של מיליארדי מיליארדים של ביטים באיזה מחשב גלובלי שגם מקום הימצאו לא נודע. הפעילות והמוטיבציה האנושית שמאחורי סערת הבורסה איננה ניתנת לתיאור ולכימות. הברנש המצווח על רצפת המסחר הוא בדרך כלל שכיר המצפה לסוף יום העבודה כדי ללגום בירה ולשכוח, הדמויות המושכות בחוטי הבורסה עלומות.

לא תמיד זה היה כך. במאה התשע עשרה נחשבה הבורסה למקום שאליו מתנקז הרוע האפל של תאבי הבצע. לכן תוארה הבורסה במונחים אנושיים, ובמרכזה עמד אדם, או סוג של אדם: הברוקר. אוסקר ויילד אמר כי "במעיל ערב ועניבה לבנה, יכול אפילו סוחר המניות להיחשב בן-אדם", ואלפרד קאפי אמר בראשית המאה כי "אדם נשדד בבורסה באותה דרך בה הוא נהרג בשדה הקרב, בידי אנשים שלעולם לא פגש". היום הפכה הבורסה לעולם אלטרנטיבי שאין בו לכאורה בני אדם אלא יצורים וירטואליים, "עתידיים", חסרי גוף ונשמה (אם כי בעלי "ערך" במובן כלשהוא). המוצר האהוד ביותר בעולם זה הוא יצור עתידני הקרוי "אופציה", וכל כולו של עולם זה מתרחש באיזה עתיד, או כפי שמדווח הארץ בכובד ראש לאחר יום מתיש בבורסה כי, "במשך כל היום הצביעו החוזים הסינטטיים על פסימיות גדולה". חוזה, לך ברח.

שוורים, דובים ואיילים

איך מתארים עולם כזה, המתפשט בחלל עתידי בתהליך של התפשטות אינסופית? איך "שולטים" עליו בעזרת השפה? ממציאים לו שפה חדשה, ובכך צדים שתי ציפורים במכה אחת: גם מסוגלים לדבר עליו, וגם מסוגלים ליצור חומה של מסתורין בינו לבין "האיש הפשוט", האמור לקבל את העובדה שאין לו כל נגיעה לעולם הזה, ואין לו כל חלק בסכומי העתק המתגלגלים בו.

דרך חביבה למדי, אפילו ידידותית, לדבר על שוק המניות נטבעה כבר לפני שנים רבות - עולם הבורסה הפך לגן חיות. ההבדלה בין "שוק של שוורים" ל"שוק של דובים" חילחלה גם לרובדי הלשון העממיים. כמובן שאין בה שום הסבר או אפילו האנשה. היא פשוט מציירת ציור של תנועה, השוורים - למעלה, הדובים - למטה. גן החיות הזה הולך ומתעשר ללא הרף. יש גם "שוק של תרנגולות" (המתרוצצות בבהלה), ובבורסה פועלים יצורים כמו "אייל" (אחד הקופץ על כל הנפקה חדשה), "ברווז צולע" (אחד שאינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו), "מלכודת סרטנים" (שיטת התגוננות נגד השתלטות עוינת), קנגורו (מניה מאוסטרליה) ועוד ועוד. פלוצקר דיווח במהלך המשבר הנזכר לעיל על "הנמר התאילנדי השרירי" ועל "החידק האסיאני טורף הבורסות".

עלו בצהריים וזינקו בלילה

מטפורות בעלי החיים מצטרפים למטפורות מתחומים שונים, אבל לא הם אלה היוצרים את שפת הבורסה. מה שיוצר אותה הוא האנשה של התא הבסיסי של הבורסה, המניה. מה זו מניה? פעם היא היתה מין נייר ששווה כסף, אבל מי סוחב אתו היום אלפי ניירות לכל מקום? המניה היא הפשטה פיננסית, סוג של רכוש שאין מה לעשות אתו מלבד למכור ולקנות אותו. בדרך כלל אנשים אינם מוכרים מניות כדי לקנות בית או לאכול ארוחה טובה. אנשים מוכרים מניות כדי שיהיה להם כסף לקנות מניות אחרות, ולהיפך. אין להם, בדרך כלל, מושג על מהלך חייה וערכה הכלכלי של המניה, למי היא שייכת, ממי הם קונים ולמי הם מוכרים. הבורסה הפכה, לפחות ברמת השפה, למעין ליליפוט של מניות, יצורים זעירים וחסרי נפח אבל בעלי חיוניות מדהימה. המניה מסוגלת למכלול פעולות ורגשות אנושי רחב ומרתק. להלן מקבץ אקראי מעיתוני העסקים:

"המניות שכחו מה זה לעלות" (כלומר, הן גם מסוגלות "לזכור")

"מניות אחרות ייסחפו אל תוך התהליך" (תקשיבו לתחזית, יה סתומות!)

"חלקן אף רשמו עליות חדות" (בעט "פרקר"?)

"מניות אלביט-אלרון התחילו לדהור צפונה" (אל הגדר הטובה)

"שוק המניות ריחף גבוה מדי, מנותק מהמציאות" (לך אל השרינק שלך, יה שוק)

"כל המניות הרשומות היו עליזות במיוחד" (בחורף הבא בברזיל!)

"מניות אלרון עלו בצהריים וזינקו בלילה" (צריך גם לישון, חבר'ה)

"המשקיעים העדיפו לבלות את סוף השבוע עם יותר מזומנים ופחות מניות" (יצאו מהארון, יעני).

התחילה להריח צרות

גם לבורסה חיים משלה, שהרי, כאמור, הבורסה אינה מקבץ של בני אדם מזיע וצועק ואפילו איננה מקבץ של אנשי עסקים היושבים ומעבירים הוראות בחדר ממוזג טבול בדיאדורנט. הבורסה עצמה היא יצור חי ומתנשף, המאקרו של עולם המניות, כאשר הבורסות בארצות השונות מלהקות כגלקסיות נפרדות ביקום הבורסאי הגלובלי. וכמו המניות, גם לבורסות תכונות אנוש. כולם מכירים את הביטוי "כשהונג קונג מתקררת וול סטריט מתעטשת". זוהי רק דוגמית, והעיתונים ממשיכים לדווח על חייהן המרתקים של הבורסות.

"הבורסה בהונג-קונג, למשל, התחילה להריח צרות" (החוטם כבר בסין)

"הרגישות המקומית של שוק ההון האמריקני" (בגלל האף המצונן של הונג קונג)

הבורסות "התרוצצו למעלה ולמטה", והתחילו "להשתולל" אומר אליעזר פישמן, יצור חי לשם שינוי.

רכבת השדים של הבורסה יצאה לדרך (הכל משחק, כמו שאומר פישמן).

וכדי לבנות באופן מושלם את העולם הווירטואלי מצאו לו את הזירה שבה יוכל להתקיים באופן טבעי, הזירה האלקטרונית, וכך הפכו גם צגי המחשב והטלוויזיה למעין "מקום", או כפי שמתאר פלוצקר, "המסכים חזרו לחיים". התמונות החוזרות ונשנות של "משקיעים" (קטנים? גדולים?) המביטים בצג המחשב המוגבה נלקחו הישר מהסרט "מפגשים מן הסוג השלישי", שבו נפגש האדם סוף סוף, ולו לרגע קט של אשליה, עם חיזרים.

מכירות פניקה והיסטריה מוחלטת

כל זה לא נורמלי. הכל יודעים שבלי בני אדם אין בורסה, שאין דבר כזה "מניה עליזה" או "בורסה מקוררת", או כפי שאומר משפט חביב של ג'יי לוין, "מניות אינן זזות אלא אם כן דוחפים אותן". מצד שני, איפה האנשים האלה העוסקים בדחיפה ומשיכה? מה עובר עליהם? מה מניע אותם? גם לכך מצאה שפת הבורסה פתרון מעניין: הפסיכולוגיה. אלא שהפסיכולוגיה הזו תמיד קולקטיבית, אלמונית, ושוב אינך יודע מי עצבני, מי חולה נפש, מי נוירוטי ומי פסיכוטי. יש "מכירות פניקה", יש "היסטריה כמעט מוחלטת", יש התאבדות קולקטיבית (ציטוט מפרשנות בהארץ על התנהגות המשקיעים: "אם למות - עדיף בחברותא"), הרחוב הפיננסי של אמריקה "רועד מפחד", ואחרי יומיים נשמעת מסוף העולם ועד סופו "אנחת רווחה קולקטיבית". ואומרים שפסיכולוגיה זה מדע מדויק.

הרבה גידופים גידפו את מרכס הזקן, אבל מרכס הצעיר היה החכם באדם. וכך כתב ב"כתבי שחרות": "הכסף, כיוון שיש לו הסגולה לרכוש לעצמו את כל המושאים, הריהו המושא בה"א הידיעה. האופי הכללי של סגולתו היא כל יכולתו של מהותו, ולכן הוא נחשב כישות כל יכולה.--- מה שמתווך לי את חיי שלי, הריהו אף מתווך לי את בני האדם האחרים, הוא מהווה עבורי את הזולת". ואם הכסף הוא הזולת, המניה על אחת כמה וכמה, והבורסה היא היא העולם האמיתי, שאנחנו, בני האדם, רק משתקפים בו כיצורים מקריים שזמנם עבר.

תגיות :
Milo tovin; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

ינשוף
שלומות. כתבת "שלעולם לא פגש", האם זה תקני?
06 בנובמבר 2017 הגב

הוספת תגובה