דפנטלי הכי מכוערים בארץ

רוביק רוזנטל | 04 בדצמבר 1998

אורלי קסטל-בלום חושפת מגוון שפות אורבניות המייצגות מגמות בשפת הישראלים

"הספר החדש של אורלי קסטל בלום", לעומת ספרים קודמים משלה, נטול רגש, נטול אימה. האשה האורבאנית מתפשטת מאחרוני הסממנים ה"אנושיים", מכל בדל של רומנטיקה או ציפייה או עתיד, אפילו מן הנוירוזות שלה. נותר מעין יצור דיגיטלי, אבל במקום שיהיה מונע על ידי ספרות ותוכנות הוא מונע על ידי מלים המוזנות אליו על ידי קודים חברתיים משתנים, הקרויים "טרנדים". כמובן, אין לטרנדים משמעות, אין ביניהם היררכיה, אם כי בשורשם היה לכל "טרנד" כזה שורש מוסרי, או רומנטי, כלומר, אנשים האמינו פעם במשהו שממנו הפך ל"טרנד". נשארו הקודים הלשוניים, מימוש לשוני יבש של משהו שהיה פעם מלא חיים. נשארה השפה. וגם השם הזה, "הספר החדש של אורלי קסטל בלום", אומר שכבר אין עולם שהולך להיברא בתוך הספר הזה, יש רק ספר, דפים, מלים.

השפה, זה מה שנשאר לנו, אומרת (אולי) קסטל בלום, ואולי אותה "אשה" נעדרת אנושיות. אבל גם השפה איננה של אותה "אשה", והיא בקושי השפה של אורלי קסטל בלום. השפה היא הרמז לעולם שפעם היה לו טעם, או שנדמה היה שיש לו טעם. ולכן יש כל כך הרבה שפות עתיקות בתוך השפה הזאת. שפת שינקין היא כזאת שפה עתיקה כאילו? שפעם דיברו בה נערות קצוצות שיער שרוח הצהריים של יום שישי הפיחה בהן חיים, לפני שפרחו להם לחו"ל, או התחתנו, או סתם נמוגו באיזה משרד, נוסח "הקטע הוא לאמר בנשימה אחת: אני מתה לעוף מפה" (143) אבל זו רק דוגמה בולטת במסע הזה של אורלי קסטל בלום אל ארץ השפות העתיקות.

ברוך הצטרפותך

שפת שינקין היא תת ענף בשפה המדוברת הישראלית. השפה המדוברת הישראלית שאליה מתייחסת שפת שינקין היא שפה ברוטלית, עם ריח של זיעת בית שחי, מאצ'ואית, בעוד שפת שינקין מעודנת, שברירית, נשית במובן מסוים. המדבר בשפת המאצ'ו הוא לא פרייר, הוא הולך להביא אותה בגדול, "אני לא אכלתי שום לוקש" (146). המשפט הזה הוא גם ראייה לכך שהאידיש שורדת יפה באתרים שונים ומשונים של השפה. והחיים בשפת המאצ'ו קשים, דרוויניסטים, נוסח "משפחה אחת חטפה אותה בכביש הסרגל" (44).

לצד שפת שינקין מהדהדת שפת בית הספר, שפת התרבות, השפה הקנונית, שפת חלומות ילדותנו, חלומות האבות המייסדים שלא נותר ממנה דבר אלא ארכאיזמים וקלישאות, אבל גם היא יכולה להיות מעין "טרנד", נוסח, "אמרתי לה, ברוך הצטרפותך" (46) הד קלוש ל"ברוך בואך" הנפלא, או, "הטרנדים שהיא שמעה עליהם ושהיא מעודכנת בהם ושואפת לממשם הינם לנסוע להודו" (61), ופתאום הומה באשה הכותבת משפט עתיק נושן כדי בכל זאת לאמר משהו על משהו, "פעם, כשהטראש היה טראש, והטרנד היה טרנד, ולא היה שום דבר ביניהם זולת תהום גדולה של עפר ואפר" (50).

ויש שפה עתיקה אחרת, השפה התקנית, "העברית הנכונה", שאמנם מתה מזמן אבל היא מזכירה באמצעות האשה האורבנית שהיה פעם משהו "נכון", והנכון הפך למגוחך, כמו הצורה הארכאית "בהציגי" במסגרת המשפט "אני מסכנת את מעמדו של הטרנד בהציגי אותו באור מגוחך" (143), או "כי, לחש לי העיתונאי, הן הן הנשק הסודי שנטמן בכל אחד מתושבי המדינה להגן על עצמו ועל הסביבה שלו" (47).

חשבה שיצאה הבלה

גילוי מיוחד של "השפה הנכונה" היא שפת הממסדים, השפה "הרשמית", שהיא עצמה איבדה את החיות שלה והפכה אינסטרומנטלית לחלוטין, אבל האשה האורבנית משתמשת בה כדי לשרוד, כדי לזכור שהיא חלק מאיזו מערכת. המלה התקנית או הגבוהה תופיע תמיד בהקשר של השפה המדוברת, הרחובית, כמו "הסתכלתי סביב להתרשם: נהלים, תחזוקה, חיוניות, הכל היה עשר" (56). מן הקצה השני צצה שפת הפריחה הישראלית, בת זוגו של המאצ'ו. "נו שלושה ימים כולה" (141), "סלבריטאית אחת חשבה שיצאה הבלה" (143), "בישראל יש הרבה מקומות שזה להקיא" (60). הפריחה היא גסת רוח, והיא סוכנת העגה המזרחית ("הבלה", "כולה").

שפת שינקין עצמה היא שפת ההצטנעות, ההתרחקות, שפת כינויי הגוף והמקום והזמן, כלומר, שפה בלי שמות עצם וכמעט בלי פעלים, שממנה נולדה האשה האורבאנית של קסטל בלום. אלא שכאשר נוצרה שפת שינקין, היא היתה גם שפת מחאה, נגד שפת המאצ'ו הישראלי שהוזכרה לעיל, נגד המציאות הישראלית הדחוסה, הפוליטית יתר על המידה. היא יצרה חיבור מהוסס אל העולם שמעבר לים, וגם בכך היתה מעין מחאה, נוסח אולי בכל זאת העולם ההוא מרגש יותר מהקטל בלבנון ותעתועי דוד לוי, אולי בכל זאת יש עניין רב לעסוק בו גם בלי לשמוע חדשות מידי רבע שעה, מחאה שקטה, שלא ממש מאמינה לעצמה. בשפה השינקינאית מסתתרת גם שנינות יהודית שפעם ניתן היה להתגאות בה אבל כאן יש בה הלעגה עצמית, "אני מסתכלת על הדברים נורא מפוכח עכשיו" (59). השינקינאות היא גם סוכנת הלעז, ההשכלה לכאורה, השכלה רדודה, מגוחכת-מתנשאת, נוסח "דפנטלי הכי מכוערים בארץ" (60) ומשפטים כמו "יש לי מה לאמר. יש לי SAY. המוות הוא מיתוס" (95).

הרפיוטיישן שלי און סטייק עכשיו

אבל גם שינקין היה טרנד, והמחאה השקטה שלו התמוססה ונשארה רק השפה הזו, הקלה כנוצה, שלא נותרה לה ברירה אלא להתמזג עם יתר השפות הישראליות. קסטל בלום מספרת לנו שהמציאות, כלומר השפה, כבר פחות רב תרבותית ורב לשונית ממה שנדמה לנו, ומתהווה כאן איזו שפה חדשה, מעוכלת, שינקינאית-מאצ'ואית-פריחית, אם תרצו, אורנה בנאית כזו, ומה אני אגיד לכם, חבל על הזמן. "חבל על הזמן" הופך אצל קסטל-בלום לקלישאת שפה המאבדת את עצמה לדעת שוב ושוב בלי הצלחה, בכמה מקומות היא מופיעה בקירבת מקום רבה, "שזה יופי שפשוט חבל על הזמן" (55), "אתמול היה טרנד חבל על הזמן" (58).

מן השפה המעוכלת הזו מתברר שהפריחה ונערת שינקין קרובות זו לזו ומזינות זו את זה. הגסות של הפריחה והשבריריות של השינקינאית מחפשות אחת את רעותה כדי ליצור שפה גסה ומתחכמת כאחד, משכילה ונבערת, אירופאית ואוריינטלית, הטרנד של הטרנדים. וכך השפות מתערבבות בקצב רצחני, כאילו ללא כל חוקיות, מתבוללות זו בזו, כמו במשפט הבא, שיש בו קלישאות השפה המדוברת בעיבוד חדש, גם נביחות המאצ'ו וגם ציוצי שינקין, "יש עכשיו טרנד כזה שאין דבר כזה זיון אולטימטיבי אחד ששווה כל רגע, ואנשים טרקו לי ואמרו לי מניאקית, סקס-מניאקית, חולה, סוטה, מופרעת, והבנתי שהרפיוטיישן שלי און סטייק עכשיו" (132). ואולי גם זה אינו אלא טרנד, שזמנו קצוב, ואי שם בין הטראנס, האינטרנט, קלישאות האחדות של הפוליטיקאים וקלישאות המוות של התקשורת, צומח לו הטרנד הלשוני הבא.

תגיות :
Nationalmuseet - National Museum of Denmark; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

האור והקסם של פעם

08 באוקטובר 2014

שישים משפחות ועוד שש

08 באוקטובר 2014

שיר עץ הגג

08 באוקטובר 2014

הוספת תגובה