מי כבר רץ על הג'בלאות

רוביק רוזנטל | 08 במאי 1998

סדרה חדשה המתרחשת במחנה צבאי שופכת אור על שפת החיילים והמפקדים

הסדרה "טירונות", שהוצגה בערוץ השני החל מאביב 98' היתה אמורה בין היתר לברר מה עלה בגורלה של שפת הצבא  בשנות התשעים, שבהן הצבא  כבר מזמן אינו המעצב הבלעדי של  התרבות הצעירה והשפה המדוברת. על פי הדיאלוגים שבסידרה, שפת הצבר נעדרת רבדים ותחכום, הסלנג זהיר, תחביר פשטני, חסר פיתולים, ראשוני. השפה ב"טירונות" נשמעת כמו שפת הצבא לפני עשר שנים, 20 שנה, ולפעמים אפילו 30 שנה. גם עיון השוואתי בין מלון הסלנג העברי והצבאי לבין מילוני הסלנג של בן יהודה-בן אמוץ מחזק את התחושה שהסלנג הצבאי איבד את הדינמיות שלו. בכל זאת יש בשפה הצבאית רבדים. הרובד הראשון הוא שפת הקשר הרשמית, שכמעט לא השתנתה מאז נוסד צה"ל. "דו"ח מצב, עבור", "קודקוד כאן שתיים, מזהה אותך", "חובר אליך", "קטנות" במשמעות דקות, "עגולות" במשמעות שעות, ועוד.

הרובד השני הוא הפקודות השוטפות, כלומר הדרך שבה מדברים הקצינים אל פקודיהם. בתחום הזה הולכת הסדרה על הגבול הדק בין סמכות צבאית ובין אלימות וניבול פה, שהקולנוע והטלוויזיה האמריקאיים העוסקים בצבא או ביחסי מפקדים במשטרה התמחה בו. הגירסה הישראלית נראית קלישאית וחסרת שיניים ליד רצף הגידופים והווריאציות על Asshole, Fuck ואחיותיהן, מבית היוצר של סטיבן בוצ'קו או סרטי המלחמה האמריקאיים. פעם אחת שמענו "אני אזיין לך את השכל ואשבור לך את הצורה", שני צירופים ותיקים שנשחקו ואיבדו את הכוח המאיים שלהם. הנוסח: "לסתום פיות אמרתי, אף ציוץ אני לא רוצה לשמוע כאן, דממה מוחלטת", נשמע כמעט מתחנן.

סריקה לאחור ביבש

נוסח הפקודות ב"טירונות" מגלה את מעמדו העלוב של זמן הציווי בעברית החדשה. המפקד הישראלי, בסדרה ובמציאות, עושה כל תרגיל אפשרי כדי להימנע מפקודה ישירה ומשתמש במקומה בזמנים ובצורות שונות ומשונות. המפקדים משתמשים בשם הפועל ("לסתום פיות אמרתי"), בצורת בינוני רבים המבטאת סתמיות ("מבצעים סריקה לאחור ביבש"), בעתיד ("תדלג אותנו קצת קדימה"), וסתם בחצאי משפטים ("מהר, קדימה, נו, זריז"). השימושים המעטים בציווי כמו "תפוס מחסה", "עוף קדימה", "סע במהירות" הם במילות ציווי השכיחות בשפת הדיבור גם מחוץ לצבא, ובדרך כלל בשורשים חסרים או נכים (עוף, סע, צא וכדומה). הציווי נתפס בעברית החדשה בכלל, לא רק בצבא, כצורה אנכרוניסטית.

אנחנו לומדים ב"טירונות" מעט מאוד על הסלנג שהתפתח בצבא בשנים האחרונות. בדרך כלל זהו סלנג אגרסיבי, אבל גם הוא רך לעומת הסלנג הטלוויזיוני המציף אותנו בסדרות אמריקאיות. כזהו הביטוי החביב "אני יכול לשתות לך את השבת", או לחלופין "הבא שיזוז חוטף ממני שבת". לא נפקד מקומה של המילה הפלמ"חית הוותיקה, מאושיות צה"ל, "ג'בלאות", במסגרת הצירוף: "לא לזרוק שלוש שנים בג'בלאות", והצירוף "לייצר אש" הוא כבר מזמן שפה צה"לית רשמית. צליל עדכני מעט יותר, מן הסלנג של גייסות השריון, הוא "משפדים לכם את הטנק".

צפייה ב"טירונות" מחזקת את הרושם שזרימת הסלנג בין הצבא לרחוב הישראלי היא דו סטרית, וכפי שהצבא ייצר בעבר מלים רבות עבור הרחוב, והרחוב מייצר היום מילים רבות עבור הצבא. חברתו של אסף אומרת לו: "חשבתי קצת על כל הקטע הזה של הקשר בינינו", משפט בעל תחביר ואוצר מילים שינקינאי, שגם לו יש כבר שנות ותק לא מעטות. הצירוף: "ששטיין לא ייצמד לך לתחת", ממשפחת "מלקק תחת", שייך לקבוצה הרחבה שצמחה בעברית החדשה סביב האיבר המשוקץ והפופולרי, והיא מיובאת מהסלנג האמריקאי, שבו הצירופים האלה אהודים מאוד. אפשר למצוא בהקשר זה בסדרה גם את: "אין לי גרוש על התחת". המונח החדש "דוגמן" לציון גבר נאה ודאי לא נולד בצבא, אבל הוא צץ ברגע קשה כשהמ"פ מרגיע בחור פצוע במילים "תומר הדוגמן". במקום אחר משתמש אותו מ"פ בצירוף: "פה זה הדבר האמיתי", המדיף ריח אנגלוסקסי.

כמה סיבות אפשריות לעובדה שהשימוש בשפה צבאית עכשווית בסדרה מינימלי, חלקן אולי נעוצות ובגיל ובביוגרפיה של יוצרי הסידרה.. נוסף לכך, מדובר בסדרה בטירונים שעוד לא הספיקו להטמיע את שפת הצבא. סיבה מהותית יותר קשורה במבנה הפעילות וההווי של צה"ל של שנות התשעים. השפה הצבאית לא נוצרת על "הג'בלאות", כי מי כבר רץ היום על ג'בלאות? מתי מעט, יחידות עילית שעדיין מדברים עליהן בהערצה, אבל כל קשר ביניהן לבין דמותו האמיתית של הצבא מקרי בהחלט. על כל חייב קרבי יש כעשרה אנשי עורף, העורף הוא "הדבר האמיתי", ובו נוצרת השפה האמיתית, שהיא שפה גסה, יצירתית מאוד בתחום הגידופים וההקשרים המיניים, עם יסודות מאפיונריים. אין שום קשר בין שיחת חיילים ב"טירונות" לבין דיאלוג מלבב בין נהג, טבח ואפסנאי באחת מעשרות המפקדות הממלאות את צריפין רבתי.

תגיות :
Israel Defense Forces; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

אהרן בלום
הסיפור של "גידי " כל-כך נכון , כל- כך אמתי , כל-כך מייסר , כל-כך מדכא ,לכעורה סיפור אחד מאלפים דומים לו ובכל זאת מבטא רגשי תסכול ,אכזבה והחמצה נוראים ,סיפור שסימן שאלה גדול בסופו ,למה כל הצבור השפוי לא מנע מהלכים אווילים מבית מדרשם של מנהיגים כושלים ? ,למה נתנו לפורענות זאת לקרות ? ,בתפקידי כמלווה קבוצות ברחבי העולם נקלעתי לאתרי קבורה של חיילם שנפלו במלחמות השווא ,בוושיגטון, בפליפינים ,בצרפת ועוד רבים ,עמדתי תוהה מול מאות השורות של קברי הנספים, חשבתי איזה עושר יכלו קרבנות אלו להביא לאנושות לו היו חיים ,רופאים, ממציאים , מדענים ,כלכלנים ,אנשי רוח ועוד ועוד, כל העושר הזה טמון באדמה בעקבות מלחמה שתוצאותיה מלמדים ,שהיינו משיגים אותה בלי המלחמה הנוראה והעיקר האם למדנו לקח ? האם נמנע בעתיד מיצירת שורות של קברים שנתנו נפשם לשווא ?.
19 באפריל 2018 הגב

הוספת תגובה