צחוקו המטאפורי של מסייה לוי

רוביק רוזנטל | 16 בפברואר 1998

הפילוסוף הדגול ז'ק דרידה, אשר ביקר בארצנו  בחורף 98', נשא בפני קהל תל-אביבי הרצאה מאלפת על מהותו של הפוסט מודרניזם, אותה ביסס על טקסט ישראלי מפתיע

 

"קהל נכבד, בחרתי להציג בפניכם היום טקסט מאלף אשר מאפשר לנו ללמוד את מהותה של הדקונסטרוקציה שהיא היא הביטוי המשמעותי של הפוסט מודרניזם. שהרי החיים אינם אלא טקסט, והמציאות אינה אלא רעיונות פורחים באוויר, תדמיות ריקות, וכל מה שאנו בונים נהרס בו ברגע עצמו, ומי כמוכם הישראלים יודעים זאת.

משפטי חידה אפופי ריח משכר של שמפו

[הטקסט אשר בחרתי הוא של המנהיג היהודי דוד לוי מנהיג מפלגת "גשר", ביום שבו הודיע על פרישתו מן הממשלה הישראלית. מר לוי עצמו הוא דמות פוסט מודרנית שרבים בה הניגודים. הנה לכאורה האיש בא מן העם, אך הוא מדבר בשפה ש"העם", אותו ערב רב חסר שחר של שפות ורעיונות שכל מנהיג משתמש בו לצרכיו, ואילו אותו "העם" מעולם לא דיבר בשפה זו ולא ידבר בה. אשר על כן, מסייה לוי הוא מנהיג עממי במובן הפוליטי, ואולם הטקסט שלו מעיד על היותו ראש כת מסתורית שלה שורה של עקרונות ביזאריים אותם אנסח בהמשך דבריי.

והרי לכם סוד קסמו של איש מרתק זה. אותו ניגוד פתלתול בין תדמיתו כפועל בניין קשה יום ופשוט מחשבה, לבין הטקסט היוצא מפיו בשרשרת עמומה של מילות קוד ומשפטי חידה אפופי ריח משכר של שמפו. קסם זה, אני מעז לומר, יישאר לנצח בחייכם הפוליטיים. זאת בניגוד לאותו רב מג של השפה, בנז'מין נתניהו, העובד על העקרון ההפוך. אין כל מתח דיאלקטי בין תדמיתו של מסייה נתניהו לבין אישיותו, לאימאז' סה להומאז'. ברגע שיתברר הטריק של משפטיו הברורים, המושלמים יתר על המידה, ייגמר הקסם ומר נתניהו ייעלם כלא היה לקול צחוקו המטאפורי של מסייה לוי.

העיקרון הידוע של ההכפלה האינסופית

העיקרון הראשון העולה מניתוח דבריו של מר לוי הוא העיקרון הידוע של ההכפלה האינסופית. לוי חוזר על כל עניין עוד פעם ועוד פעם עד כי עצם ההכפלה הופכת לתוכן המשפט. עקרון זה מסייע מאוד בתהליך הדקונסטרוקציה, באשר המשפט מתרוקן מתוכנו בקלות יתרה על ידי פירוק אותן כפילויות לגורמיהן. וכך מתחיל תהליך ההכפלה במספר שתיים, הכפילות הדואלית. כבוד שר החוץ לשעבר מכפיל כל דבר. למשל, מלים: "הדבר הראשון שראיתי כבוער ודחוף", ושימו לב למוזיקה: "הוציא אנשים מעוניים ומעינויים", " זוהי הודעה והודאה", והאיש מכפיל ומכפיל, "אין התפרצות ואין זעם". מכאן אל ההכפלה הקווטרית המתגלגלת מפיו כקרואסון פריך בבוקר פריזאי, "לחתימה אין ערך, להתחייבות אין משמעות, למצוקה אין רגישות ולשותפות אין משמעות", ואני אומר לכם, ידידיי, שירה לפנינו, שירה רטורית מופלאה היוצאת מלב פועם וראש קודח של גאון לא מוערך דיו.

שיאו של עקרון ההכפלה הוא בקטע הבא המביא אולי לראשונה הכפלה סקסטאלית, שאני מתכוון להציג אותו בכנס של השירה הפוליטית הפוסט מודרנית ברקייאוויק, ואני רבותיי נרגש: "הדגל הזה במשך השנים האחרונות קופל, התקפל, נרמס, ואין ממנו עוד זכר, אלא לעג לרש, הוזנח לחלוטין". בראוו! בראוויסימו!

תמציתו של הפוסט-רלטיוויזם

העיקרון השני, שהוא תמציתו של הפוסט-רלטיוויזם, הוא עקרון האהוב עלי במיוחד ויש בו מן הניחוח הצרפתי, וכוונתי, כמובן, לאותו שימוש אירוני, הייתי אומר, במילות קישור לוגיות. כלומר, מסייה לוי אכן משתמש באותן מלים המעידות על קשר לוגי הדוק בין משפט אחד למשנהו, אבל בו בזמן הוא מבהיר לנו שהשימוש במלה כגון "משום", "מפני", "כלומר", הוא חסר משמעות וכי למעשה אין קשר לוגי בין שום דבר לשום עניין ולהיפך, והדוגמאות לכך רבות וקצר המצע מהשתרע.

העקרון השלישי המציע לנו רמז מרתק לעולמה הפנימי של אותה כת לשונית אשר הקים מר לוי במסווה של גיבור עממי הוא עקרון האין. יריבו וניגודו המטפיסי נתניהו הוא איש ה"יש", שלעולם לא יהין לרמוז בלשונו כי אין למלים שהוא מפריח משמעות כלשהיא. לעומתו מר לוי מחבב מלים המצביעות דווקא על ההיעדר, ובראשה המלה "אין", המרפדת את הטקסט שלפנינו בעשרות רבות של פרחי שלילה שחורים. הקשיבו למוזיקה, מוזיקת השלילה המתפעמת: "ואין לממשלה תשובה, ואין לתקציב הזה מענה, והאנשים ימשיכו בתלאותיהם, ואין מושיע. אין בעצם גם כתובת, כי התקציב איננו עונה ואיננו מכין את הכלים".

אין עניין של שוויון שאני לא מאמין בו

אבל סוד כוחו הרטורי ובסיס המתודה של מסייה לוי הוא המשפט הדקונסטרוקטיבי, חלומו של כל חוקר פוסט מודרני, משפט הנודד בערבות המלים כמו צועני חסר בית אך מלא חדווה, חדוותו של האנרכיסט, הקורא תיגר על הסדר הדכאני של ההיגיון. לעתים זה מסע קצר, ובו מוכיח מר לוי את כוחו המיוחד לייצג את האנרכיה השובבה שלו אפילו במשפט בן תשע מלים, כגון "וכל זה מתחולל בתוך עמי אני חי ובאין דואג", פורמידאבל!! בעולמנו נטול הערכים המוצקים מפליא מר לוי אף להתחמק באמצעות שיטתו המיוחדת מקביעת עמדה נחרצת, הנוגדת כל כך את רוחו של הפוסט מודרניזם. "אין עניין של שוויון שאני לא מאמין בו", אומר האיש הגדול הזה, ופירושו דווקא "אני לא מאמין בשוויון אבל את עמדתי זו לא אגלה לכם". קולוסל!!

וכך מתארכים משפטי הנדודים, עד למשפטי המרתון שבלעדיהם אין לטקסט לוי חיים: "ואותה רשת כביכול, שעליה התבשרו החולים במערכת הבריאות היום מעל דוכן הכנסת, איננה אלא אחיזת עינים, כי ממיליארד ארבע מאות מיליון של גרעון, שממשלה אומרת ארבע מאות חמישים מיליון אם יהיה צורך בכך, השאר התייעלות ואני בעד התייעלות, ומעבר לזה לא רק שהגרעון כאן לא מוצא את התשובה ההולמת לה ציפתה מערכת הבריאות כולה בישראל והעולים בישראל, אלא כאן יש התעלמות במודע והפקרת המערכת הבריאות, והפקרת החולים, וייקור השירות". אה… אהה… אהההה… משפט זה, אני אומר באחריות, מביא את חוקר הטקסטים בן ימינו ממש לאורגזמה אינטלקטואלית.

אכן, טקסט נפלא, קהל נכבד, אך הסב-טקסט חשוב ממנו. בנאום זה שיחק מסייה לוי את משחק חייו, את משחק הלולאה התדמיתית. שהרי הטקסטים של מר לוי היו תמיד זרועים בערפל מבורך, והנה בא איש זה במסיבת עיתונאים זו ומופיע מזה זמן כה רב כאיש נחרץ והחלטי, מתפטר מכהונתו עד כי אפילו המוני העם החלו להבין מבעד למסך העמימות שסוף סוף יוצא האיש למלחמה הכה לא מודרנית, שנולדה בימי האידיאולוגיות הגדולות, מלחמת הפועלים והמקופחים בקפיטליזם הדורסני. לוי השתנה, אתם אומרים! לוי חוזר למקורותיו, אתם אומרים. ולא היא. קראו את הטקסט, רבותיי, את המוזיקה, את הלוגיקה. הכל מסתורין, הכל אנרכיה, הים אותו ים, משרד החוץ הוא אותו משרד חוץ, ולוי אותו לוי. הכל משתנה, ושום דבר לא משתנה. מרסי.

תגיות :
derridamaglitt; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה