בדקות של הכסף - דניס איז דר

רוביק רוזנטל | 26 ביוני 1998

לכל שדר ספורט סגנון משלו, המעניק למשחק טעם אחר וחוויה אחרת. ארבעה שדרים, ארבעה סגנונות

שידור ספורט טלוויזיוני, כידוע, אמור לספר לנו משהו שאנחנו רואים. יש לו, על כן, שני תפקידים: להשלים חורים באינפורמציה, דברים שאנחנו רואים ולא מבינים, כמו למשל שמות השחקנים, ולתת לנו גוד טיים (מה ששימי ריגר היה מכנה "זמן טוב"), לפטפט איתנו, לנטרל במשהו את האפקט המטמטם שיש לדמויות המתרוצצות על המסך על אזורים שונים במוח, ולהעצים את החגיגה כאשר מתרחש משהו דרמטי. להלן ארבע אופציות לשון שדרים לבחירה. בכל אופציה יש אסטרטגיית שידור, לשון מיוחדת וצבע מיוחד. הדוגמאות ממונדיאל 98' וגמר האן.בי.איי. של אותה שנה.

האופציה העניינית, נוסח מאיר אינשטיין

אסטרטגיית השידור של מאיר אינשטיין מקצוענית, על גבול היובש. חלק ניכר מהשידור כולל העברת מידע על תנועת הכדור, על פי קבוצה מוגדרת של מילות תנועה ותיאורי זמן. הפורמולה היא: איקס (כלומר, שם השחקן) עושה כך וכך; זידאן מוצא את... ג'ורקף שולח כדור לעברו של...; פיש בא לעזור; הכדור אצל אנרי; השופט מסמן להמשיך. משפטים קצרים, לעתים גם ללא ציון הפעולה כמו "וזהו מושאר". פה ושם מטופטף לתיאור בדל מידע: "וזהו דסאי, שעובר השנה ממילאן לצ'לסי"; "זידאן בועט - גבוה. זיזו הם קוראים לו פה".

לעתים קרובות נוסף תיאור זמן: "ועכשיו ליזראזו", "בינתיים לא משחקים"; לעתים תיאור מקום: "גם מסינגה שם, גם אגוסטין". "הכדור" זוכה לחיים משלו, כמו "הכדור הזה חזק מדי". פה ושם יש תיאורים טעונים מעט, בדרך כלל באמצעות קלישאת ספורט: "מסינגה מנסה להתל בשומר שלו", "הכדור הולך ישר לידיים של השוער", "אנרי פיצח את ההגנה". פה ושם הוא עובר מלשון פעלית לשמות פעולה: "יש דחיפה - אין שריקה". לאלה נוספות הערות פרשנות קצרות.

ברמה הלשונית אינשטיין הוא שדר חסר בשורה. הוא לא לוקח סיכונים, לא מאלתר, לא מביך אבל גם לא מסעיר. על השבלונה הלשונית הוא מחפה, בהצלחה, באמצעות אלמנט אישיותי: הוא סמכותי, יש לו קול נעים, ונשק יום הדין שלו הוא השאגה מלאת החדווה במקרה של התרחשות דרמטית, ולא רק שער.

האופציה הדו לשונית, נוסח שימי ריגר

שימי ריגר הוא "פרשן" ולא "שדרן". בערוץ 5 השאירו לשדרי האן-בי-סי לתאר ברקע את מהלך האירועים; עפר שלח ושימי ריגר מעניקים הערות ויוצרים שיחה נעימה, אינטליגנטית ומפוטפטת במידה עם הצופים. העברית של ריגר עילגת, הוא מערבב אותה באמריקניזמים, ובכל זאת הוא עובר מצוין, מה גם שליד טל ברודי והופעת האימים שלו כפרשן לפני שנים מספר, העברית של ריגר מבריקה ומצוחצחת. ריגר עובר מפני שיש היגיון בשיגעון הלשוני שלו, ובזכות אישיותו. הוא משעשע, הוא פיקח, הוא מטורף, והוא מעניק לצופים טעם של אמריקה כשמדובר בכדורסל, עניין מאוד אמריקאי.

השפה של ריגר היא תרגיל בפערי השפה בין העברית לאנגלית (בגירסתה האמריקאית, כמובן). באנגלית נעדרת הטייה נקבית, הן בפועל והן בשם, ריגר מתרגם את הכלל הזה לעברית. "הגנה יוצא מהכלל, הוציא את יוטה מההתקפה שלהם"; "שיקגו מפספס שלוש מארבע"; "אני חושב פסיכולוגי זה מאוד מאוד חשוב". קבוצה שנייה של אמריקניזמים היא תרגום מילולי של ניבים. "money time" מתממש במשפט כמו "בדקות של הכסף - דניס איז דר", "keeps it alive" נולד מחדש ב"הוא נוגע בכדור להשאיר את זה חי". משפט כמו "הוא עשה את זה הכי חכם שצריך" נסמך על "it was rather smart of him".

ריגר אוהב לדלג על מילית הזיקה העברית הנפוצה "ש" כאשר במשפט המקביל באנגלית אין נוהגים להשתמש בה. "למרות הורנאסק לא קולע", "או זה פיפן או זה ג'ורדן", "ישר מרגישים רודמן על המגרש". הוא לא ממש הסתגל לשיטת הסמיכות העברית, וכך שמענו להנאתנו על "הסוף הרבע הזה". לפעמים יוצאים לו ביטויים עבריים למהדרין, היישר מאולפן: "כמה שזה יפה לעין", "הספסל מתחיל לתת פרי". וכמובן, הסמלים הלשוניים שכבר מזוהים איתו: "וואו", "מדהים", "כדור ענק", "סל חשוב מאוד", והגדול מכולם, "רררק רררשת", עם הפיתוחים "רק קרש" ו"רק אוויר".

האופציה הפואטית, נוסח זוהיר בהלול

בהלול עבר כברת דרך ארוכה מאז הפך לאייטם של הגששים. הוא מלוטש יותר והיחיד שמציב אתגר שדרני לאינשטיין, יורם ארבל (אופציה עניינית "רכה"), רמי וייץ ואחרים. בהלול מרבה להשתמש בשמות תואר של העצמה, כמו "כדור אדיר", "ההזדמנות הנפלאה", "עבודה יוצאת מהכלל", "ההחמצה האיומה" ו"השחקנים העייפים להחריד". אצל אינשטיין לעומתו שומעים הרבה פחות שמות תואר, בדרך כלל בעוצמה בינונית, כמו "יפה" או "היטב". בהלול משבץ מילים ארכאיות בתוך משפט רגיל, "נראה למורת רוחנו את האפס-אפס הראשון", "צ'ילברט עומד לבצע את הכדור הזה, היכונו!", "חברות וחברים", והשילוש הקדוש "מחויב, מתחייב ומתבקש".

בהלול משחיל מילים או מונחים ומעוות אותם, וכך הולמים בראשנו משפטים בהלוליים כמו "זה לא המאסטרפיס של ההופעה שלו", "מגיש כדור על מגש של זהב", ו"משחק שלא נרשום אותו בספרי הזהב". יש לו תחביר בהלולי, בניגוד לתחביר הפשוט של אינשטיין, דוגמת "מחפש את המסירה, סטויצ'קוב", או "אגן לא מגיב נכון לנוכח ההסתערות הזו של האדה". פסגת יצירתו היא אותם משפטים שכמעט אי אפשר לחזור עליהם, תמצית העברית הבהלולית. מקום שלישי מתוך מקבץ מונדיאל מקרי: "סטויצ'קוב רק יכול להניף ידיים של ייאוש"; מקום שני: "אפס-אפס זו התוצאה שאנחנו כל כך חוששים מאימתה"; ובמקום הראשון: "שחקני פרגוואי לכדו את שארית הנסיונות של בולגריה". שירה טהורה.

האופציה הדרמטית, נוסח שדרני היורוספורט

בניגוד לדימוי המקובל, אין בשידור האנגלי שמץ ממה שקרוי שם "אנדרסטייטמנט". הבריטים אוהבים להתלהב בשידור. והם לא מצטטים את שייקספיר - האנגלית שלהם נשמעת יותר כשיחה בפאב. שידור משחק בריטי הוא סיפור של דרמה המתהווה תוך כדי שידור, כלומר, מעשה אמנות. אין קלישאות, אין נוסחאות, אין פורמולות. יש ברנש פיקח, דברן בלתי נלאה, שמצליח לא לחזור על עצמו במשך משחק שלם. והרי כמה משפטים מתורגמים לקינוח:

"רחש בקהל. זה היה כדור מסוכן, שני ירוקים ניצבו מלפנים, בציפייה, וברגע שסולסקיאר הגיע למגע עם הכדור, עטו עליו".

"נורווגיה היתה חייבת לגרד את תיבת ששת היארדים (כלומר, להגיע לתיבת החמש), מאחר שבן זכרי (השוער) ניסה לפצות על חוסר יכולתו בראשית המשחק ועט על כל כדור".

"הקוון הציילוני נראה קצת לא נינוח ביחס להחלטתו, למרות שההילוך החוזר מראה שהוא הגיב באופן מדויק, ישר לעניין".

"או, השער הזה, או השער הגדול הזה, מוסטפא אלהאדג'י הדוור, או, הוא יודע מה הוא רוצה, אלהאדג'י, חתיכת שחקן!"

וכמו שאומרים, באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב.

תגיות :
Phillip Stewart; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה