בתוך השאלה היתה כאן מכשלה

רוביק רוזנטל | 31 ביולי 1998

שיחות המאזינים ברדיו חושפות טיפוסים מגוונים של משוחחים, העולים לרגע קט לבמה ונעלמים

משוחחים עם מאזינים. בבוקר, בערב ובאישון לילה, בכל התחנות. מאות אנשים בשבוע גחים לרגע קט מהאלמוניות, משמיעים את דברם לאומה ונעלמים. יש להם בדרך כלל רק שם פרטי ומקום מגורים, בנוסח "משה מירושלים" או "שושנה מפרדס חנה". זו כנראה רבע שעת התהילה הראשונה והאחרונה שלהם, דריכה חפוזה על בימת האומה, בניגוד לכותבי המכתבים למערכת, שהפכו מועדון כמעט סגור. הסיטואציה הזו הופכת את "המאזין המשוחח" לתופעה רטורית ולשונית מיוחדת.

בניגוד למה שניתן לצפות, "הדובר העממי" איננו מדבר בלשון עממית. הוא מתאים את עצמו לפורום הציבורי, השפה שלו גבוהה יותר, "מכובדת" ונרגשת, אבל מאחר שלא צבר שעות ליטוש ותחכום, נוצר מעין שעטנז, שבו מתפרץ היסוד העממי של הדובר מתוך הסגנון הציבורי שאימץ, בדרכים שונות ומשונות.

להלן מדגם של טיפוסי מאזינים-משוחחים, על פי כמה תוכניות שיחות עם מנחם פרידמן וז'וז'ו אבוטבול ברשת ב', אי שם בקיץ 1997.

הטרוריסט

הטרוריסט מבטא בדרך כלל עמדות ימניות קיצוניות, משהו שבין מולדת לכהנא, והוא מצליח בהבל פיו לבצע ברדיו מה שהוא חולם לבצע בחיים – לתת לאויב באבי אביו, לא להתחשב באיש. הרטוריקה שלו על כן חזקה ובהירה, אולם הוא נוהג להתבלבל כאשר מישהו מערער על תוכניותיו.

יעקב מאזור תל אביב: "ישנן שתי שיטות. שיטה אחת היא שיטת הכסילים. כל תנועות השלום למיניהן, או תנועות המוות, כפי שאני מכנה אותן. השיטה השנייה זה לא לבצע את הפעימה. להביא את הטרור לבתיהם, למסגדיהם".

שימו לב לעברית הגבוהה – "כסילים", "מכנה", מסגדיהם". המנחה מקשה על תוכניות הפעולה של יעקב, יעקב מתבלבל קצת ואתו העברית: "אני לא מציע איך יעשו. לא צריך מעל הטלפון איך להגיד את זה ומה לעשות".

הלשונאי

הלשונאי מתייחס למלים כאל יצורים חיים ובעלי השפעה, בעיקר כאלו הנאמרות בתקשורת. בהתאם, לשונו צחה וגבוהה. המנחה שואל איזה מסר מעביר הפיגוע שנכשל בירושלים לישראל.

אורי מירושלים: "אתה אמרת שהפיגוע נכשל – קודם כל נכשלת בלשונך, כי לא אומרים על פיגוע ועל אסון כבד שנמנע 'נכשל', ואוי ואבוי אם נקרא לדבר כזה 'מסר'. היה אסון כבד ואתה קורא לזה 'מסר'?! בתוך השאלה היתה כאן מכשלה."

אורי מירושלים צמוד למקורות ולשונו נאה, אבל גם הוא מתבלבל מול השאלה העוקבת של המנחה, ולפתע עולים ניחוחות השוק. "אני לא שומע את יוסי שריד ולא את שולי אלוני. איפה כולם? איפה התחבאו? מה קרה?!".

השמאלן

אם מישהו רוצה להבין את מצבו העגום של השמאל הישראלי, שיקשיב לתוכניות השיח. לא שהשמאל לא מיוצג. מתקשרים, עולים לאוויר ומדברים. המסר שלהם בהיר ומסודר, והם אפילו אינם מתבלבלים משאלות המשך, אבל הניסוחים שלהם משעממים, יפים מדי, בלי דם ובלי דמעות. המתקשרים מן הימין אומרים דברים שמנהיגיהם לא תמיד יעזו לומר. המתקשרים הספורים מהשמאל נשמעים כמו יוסי ביילין לעניים.

רוני מרמת גן: "המסר הוא ברור. מתנגדי השלום חשים שיש סכנה לפעימה השנייה ומנסים באמת לטרפד את זה. המסקנה היא לא להיכנע לטרור." אין מלים, נעבור למאזין הבא.

חברת הכנסת

אֶתי (לא חשוב מאיפה) כועסת על "הפרופסורית מהאוניברסיטה" (מדובר ביולי תמיר), שתמכה ב"פופוליטיקה" בקצינים שחתמו על מכתב נגד נתניהו. אתי משתמשת בסדרה של קלישאות שאת רובן שמעה מחברי כנסת מכל המינים והזרמים, והן מאפשרות לה לשמור על רמת כעס קבועה וגבוהה. השימוש בקלישאות בכלל נפוץ מאוד בין המשוחחים, מכל הכיוונים. אצל אתי זו אמנות צרופה.

"אני חושבת להערכתי, שאנחנו עדים לאחד הסימפטומים המסוכנים ביותר, ואשר עלולים להביא להשלכות חמורות ומסוכנות שאין כדוגמתן. אני חושבת שלקרוא בצורה כמעט לגיטימית לתת לצבא במה ולהשתמש בדרגות כמטרייה פוליטית זה פשוט בושה, אסון, ואני פשוט אין לי כמעט מלים להביע את זה. האנרכיה הזו יכולה להביא, חלילה עלינו, למרד צבאי. האויבים שלנו לא צריכים יותר מזה. מה קרה לנו? מה קרה לנו?".

ואני שואל, המאזינה אתי, מה קרה ל"לא יעלה על הדעת"?

העממית

פה ושם צץ בתוכניות השיח היוצא מהכלל, אדם שפיו ולבו שווים, עממי בלשונו, כמו בבית או ברחוב. התוצאה אינה מחמיאה למיתוס העממיות: היא עילגת ופשטנית, והדובר מתקשה להשלים שני משפטים.

שרי: "אני קוראת פה לממשלה, שאנחנו מחזיקים אותה ומחזיקים בה, ששר העבודה ורווחה, הוא צריך מכולם לדחוף את האף שלו ולהוציא פה את כל העובדים הזרים שעובדים פה במקום החיילים והצעירים שמידרדרים נורא ואיום לדברים שעולים פי עשר למדינה."

ההיסטוריונית

אצל מאזינים מבוגרים (בני 70 פלוס מינוס) בולטת מאוד נימה של תוכחה, לא כלפי המנהיגים או האויב אלא כלפי החברה כולה. למאזינים האלה ממד פסאודו-מדעי התומך בדעתם – ההיסטוריה ההשוואתית, בין ישראל לאומות ובין תקופות שונות בחיי האומה.

לאה מאילת: "ארצות הברית קיימת כבר 220 שנה ועוד לא פתרה את בעיית האינדיאנים. מה אנחנו ממהרים? אני דור חמישי בארץ ואני עוקבת בקפדנות, ואני אומרת באחריות יתרה, אם נכלכל את צעדינו נכון, נגיע צעד בצד אגודל למטרה הנכספת".

המנחה שואל שאלה, וההיסטוריונית הופכת היסטרית: "צריך לדעת שלפני 50 שנה לא היתה לנו מדינה. עכשיו אנחנו נותנים את הכל כאילו שזה מובן מאליו. לאן נלך? אלפיים שנה לא נתנו לנו להיות אזרחים בשום מדינה, שרפו אותנו, אינקוויזיציה, שואה, כל הסיפור. יש לנו מדינה אז נשמור עליה, ולא צריך להיות חזירים! אין כבוד עצמי במדינה הזאת!"

ממשיל המשלים

דרך נוספת להגביה את הדיון היא המשל העממי.

יהודה מכפר סבא: "אני אעשה אנלוגיה. מורה מפורסם לריחות לימד אותי – כשריח של זבל נישא באוויר, זה מבשר על בואה של עגלת חרא". יהודה מדבר על ריחות השלום המצחינים, ויש לו גם לקח מן המשל: "ראש הממשלה הזה הוא עשר. הוא הוכיח לי שביצים אני לא רק קונה במכולת. הבנת את המסר?"

הנסחפת

אחת הדרכים שבהן נחשף חוסר התחכום או הניסיון התקשורתי של המשוחח העממי היא חוסר השליטה על האסוציאציה המזדמנת. הדובר נושא עמדה קוהרנטית, בשפה טובה, ונסחף לעניין צדדי.

חדווה מגבעת עזר: "אני רוצה להזכיר למאזינים שממשלת ישראל היתה מעורבת במציאת מקומות עבודה למובטלים במדינתנו. אנחנו עדיין מדינה מוכת אבטלה, ולא צריך לחכות. קריית מלאכי זה מקום טוב, זה לא מפעל שנפל בגלל כישלון ניהולי. עובדים נהדרים, הנהלה נהדרת, בטנא נגה מייצרים מוצרים מאוד יוקרתיים. שמעת על גבינת פיראוס? טעימה, נכון? גבינה נורא טעימה, וגם הפרסומת שלה נורא משגעת".

החדשן

רוח רעננה של עניין חדש, רעיון מקורי או נושא לא חבוט אינם הצד החזק של תוכניות השיח. העם אינו מביא בשורה של חדשנות, לא לשונית ולא תוכנית. פה ושם צץ יוצא מהכלל, ובמקרה או לא במקרה גם בלשונו יש רעננות מסוימת, אם כי בדוגמה שלפנינו הוא נשמע פלמ"חניק.

יצחק מתל אביב: "אלה שרוצים לקיים את מדינת ישראל לעוד אלפיים שנים צריכים לזכור דבר אחד. אני עומד ברחוב ז'בוטינסקי, בדרך פתח תקווה. אני עומד על מדרכה אחת – אני בבני ברק; בשנייה – אני ברמת גן. על חמישים קילומטר יש לנו לפחות שמונה עיריות ושלושים וחמש מועצות מקומיות. אנחנו יכולים בשקט לחסוך מאות מיליארדים אם נעשה מכולם עיר אחת". מאות מיליונים, מעיר לו המנחה המאושר, ויצחק מתפשר: "על עשרות אני מתחייב לך".

תגיות :
North charleston; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

מצעד הנשאלים

30 באפריל 2019

מי מלכת הלשון?

27 באוגוסט 2009

הוספת תגובה