יחפה עם מגש ממתינה שירגיש

רוביק רוזנטל | 08 בינואר 1999

עמוס עוז ועמוס קינן מציגים שתי דרכים שונות לכתיבה ספרותית

בתוך הנחשול הבלתי פוסק של הספרים היוצאים בעברית טוב לשוב מידי פעם אל ה"אולד בויס", הסופרים הוותיקים החיים בינינו, והנאבקים, בין היתר, על השפה. עמוס עוז יצא ב-99' עם "אותו הים", פרוזה בדפוס כתיבה המזכיר ספרי שירה. עמוס קינן יצא עם "שושנת יריחו", ספר עיון הכתוב כפרוזה. השפה של שניהם שונה, הפילוסופיה הלשונית שלהם שונה, אבל אפשר להצביע על שני יסודות משותפים, שיש בהם סתירה פנימית לכאורה. שניהם כותבים "עברית טובה", הם אינם מתחנפים לשפת הרחוב, אינם מתייחסים לשפת הרחוב כחומר גלם לשוני, כתיבתם היא מחווה לעברית היפה. מצד שני, שניהם מתמודדים עם השפה המדוברת ומתייחסים אליה, אבל בדרכים שונות, ובמסלולים הפוכים.

לטעמי, עמוס עוז ניסח את עקרונות השפה שלו בצורה הגבישית ביותר במה שהוא בעיני יצירתו הטובה ביותר, "עד מוות". ב"עד מוות" עוז בוחר ברובד שפה אחד ומלטש אותו. תמיד תהיתי למה לא בחר עוז להמשיך בקו של "עד מוות" וליצור עוד נובלות קצרות, גבישיות, מעולמות בדויים. בשנים האחרונות ניכרת אצל עוז מבוכה לשונית, שהיא חלק מהמבוכה הספרותית שלו שהקימה עליו ביקורת רבה. ב"אותו הים" הוא מנסה לחזור בעקיפין ל"עד מוות" הפואטי אבל באמצעות שבירה של כל גורם מאחד, וכך הוא מביא לנו שפות משפות שונות.

ציפור על ענף פיתתה אותי

שפת הבסיס של "אותו הים" היא השפה הקלאסית של עוז, שהיא שפה "עשויה", מלוטשת אבל לא גבוהה. יש לה מאפיין תחבירי בולט: משפטים רבים מתחילים מתיאור זמן, או מקום, או מושא כלשהו, ורק לקראת סוף המשפט מגיע אל הנושא והנשוא. למשל, "יחפה עם מגש ממתינה שירגיש" (54), "קצת לפני מותי ציפור על ענף פיתתה אותי" (70). משפט המתחיל "ושם, בדרך לפטנה, ברכבת הלילה היורדת", נמשך על פני שש שורות ומסתיים בנושא ובנשוא, "הוא חושב לכתוב גלויה" (123). אפשר למצוא גם רצף שלם של משפטים מסוג זה: "ערב והיא לא באה. אצל השכנים בוכה ילד עייף ושווה, יודע שכלום לא יועיל. בדירת החדר ששכרתי לה ברחוב מזא"ה עוד אין טלפון. גם לו היה לא הייתי. הערב היא לא תבוא. לבדי אוכל לחם שחור" (96). המאפיין התחבירי הזה הוא אמצעי פיתוי של עוז, הוא עוטף עבורנו את סיפור המעשה המתמקד בנושא ובנשוא בזמנים, מקומות, הקשרים, מרכך ומעדן.

כך גם אוצר המלים האהוב על עוז. הוא אינו נוטה להמציא מלים כמו ס. יזהר, ואפילו לא להשתמש במלים נדירות, אבל הוא בוחר לעתים קרובות במלים לא משומשות מדי, או שותל ניבים בסביבה חדשה. על ידי כך הוא מרחיק את כתיבתו משפת הדיבור במידה מבוקרת. המלים האלה רב משמעויות, עמומות, וגם כאן בא לביטוי הרצון לפתות. "בחושך שוכב נפשו בכפו. שדיה רכים עסיסה שופע על מוך ירכיה" (58); "נוטף. נעצר. מפכה. מקר ושוב נעצר" (92); "מצחו. עיניו. אנקת בואו. גישוש זרועו ומבוע זרעו" (49). לעתים, בהקשרים מתאימים, הוא שותל בטקסט מלות רחוב, סלנג, שיחת חולין, ויוצר אפקט שיש בו משהו נלעג, ככל הנראה בכוונה. "בת ים בשבילו זה בומביי, התייבש לו השכל עד שמצא, ונוסף לכל חנה במקום של קנס" (62); "מה אתה קובר עצמך שם, בחור ההוא, הם אומרים" (143)

אם לערוך הקבלה אל שפת השירה, עוז לא ביצע את הקפיצה המהפכנית של "השירה המדברת בלשון בני אדם", שעשה נתן זך לעומת שפתו של אלתרמן, הוא נשאר בצד של אלתרמן, אבל הוא ממשיך לקיים דיאלוג עם שפת הדיבור, בהצלחה גדולה או יותר או פחות, על פי הטעם.

רוכב על סוסו, רובהו על כתפהו

לעמוס קינן שפה בהירה ומדויקת. המשפטים של קינן ברומנים שלו ובמאמריו קצרים ותמציתיים. יש משפטים רבים כאלה גם ב"שושנת יריחו", כמו "היווני גנב ממני את אל"ף וקרא לה אלפא, את בי”ת וקרא לה ביתא" (91). יש לצידם גם משפטים רבים בנוסח האהוב על עמוס עוז, שבו נדחקים הנושא והנשוא לירכתי המשפט, נוסח "רוכב על סוסו, רובהו על כתפהו, ליווה את האיכר החורש" (157). אבל ההבדל החד בין קינן ועוז הוא בבחירת המלים. המלים של קינן ברורות, אין בהן דו משמעות, אין מרחב תמרון של אסוציאציות כמו ב"עסיסה שופע על מוך ירכיה" של עוז. הוא משתמש בקמצנות בשמות תואר, ובדרך כלל התארים מציינים תמונה או סיפור ולא רגש, כמו "היום היה בהיר במיוחד" או "נשים רחמניות שלא הכרתי מעודי עטפו את שתי הגופות בתכריכים" (104). עוז מבקש שנתאהב בו ובשפתו. קינן רוצה לצייר תמונה מדויקת, קשוחה, והוא עושה זאת באמצעות שפה בהירה ועובדתית, ברוח שפת הסיפור המדווח המקראי.

קינן הוא המורד הבלתי מוערך דיו של הפרוזה העברית, הוא ערך את המרד הלשוני מאז החל לכתוב ומול דור שלם. קינן סבור שהשפה הכתובה צריכה ללכת עם השפה המדוברת ולא נגדה. בראיון שערכתי אתו בכתב העת "פנים" הוא אומר: "העברית שלי לא היתה דומה, בשום שמץ של דמיון, לעברית של סופרי תש"ח. – לא אהבתי עברית ארכאית נוסח רטוש, לא אהבתי עברית משנאית נוסח משה שמיר, שהם הרי לא יודעים אותה, והיות שלא ידעו עברית כתבו שפה בלתי נסבלת. אני תמיד אמרתי שצריך לכתוב עברית מדוברת, כפי שהיא מדוברת" ("פנים" 7 עמ' 27). ב"שושנת יריחו" הוא כותב: "השפה העברית קמה לתחייה רק כאשר נולד בארץ ישראל הילד העברי הראשון ששפת אמו היתה עברית" (119).

העמדה הזו נשמעת משכנעת אבל היא כוללת סתירה לכאורה. קינן מזדעק, בין היתר באותו ראיון ב"פנים", כנגד העיוותים בשפה הכתובה והמדוברת היום, העילגות, הלעז, הסלנג. "יש ירידה חזקה מאוד בידיעת השפה, ידיעת המקורות שלה, הדקדוק שלה. אתה יכול לפתח שפה מדוברת רק מתוך שפה נכונה" ( פנים 7, עמ' 31). אלא שאם זוהי השפה בה מדברים, ניתן לטעון שהשפה המעוותת הזו היא "השפה הנכונה", ונביאיה הספרותיים הם אורלי קסטל בלום, אתגר קרת וגפי אמיר ושורה ארוכה של כותבים חדשים.

האידיאל של קינן הוא שפה חיה, כלומר, שפה שמדברים בה אנשים, אבל התוצאה היא שפה יפה מאוד, נקייה מאוד, שכמעט איש אינו מדבר בה. השפה של קינן מציגה אתגר לשוני של בהירות ושריריות לשפת בני דור הפלמ"ח שאותה הוא כאמור מתעב, אבל היא רחוקה מאוד מהשפה העברית המדוברת היום ברחוב, בכנסת או באקדמיה. קינן רוצה שנכתוב כפי שאנחנו מדברים, אבל במציאות הלשונית של היום הוא מציע לנו בעצם לדבר כמו שהוא כותב.

תגיות :
blaues sofa; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה