עלה וירד כסרעפת של איש נרדף

רוביק רוזנטל | 14 במאי 1999

כתיבתם של סמי מיכאל ודורית רביניאן מציעה ספרות הרוויה השפעות מבורכות של כתיבה ערבית-מזרחית, החסרה בנוף הספרותי

ספרה של דורית רביניאן "החתונות שלנו" בהוצאת עם עובד, מייצג מגמה בכתיבה הספרותית שאפשר לקרוא לה "כתיבה עברית ערבית", או בהכללה גורפת יותר "כתיבה עברית מזרחית". היא ניזונה ממסורת הסיפור הערבי שאפשר לזהות את המרכיבים המיוחדים שלה גם במסורת הסיפור בעל פה וגם בספרות המתורגמת, וגם בספרות העברית של שנות המדינה, אבל בהחלט לא כדרך המלך. דרך המלך היא יהושע ועוז וגרוסמן, שפה נקייה, מהוקצעת, מעין שפת מעבדה, שפה שאינה המשך של מסורת כתיבה (אפילו לא מסורת חדשה כמו עגנון וברנר), אלא נולדה מתוך מצוקת היעדר המסורת. ויש דרך המלך החדשנית יותר, הרזה, שעוד לא עמדה במבחן הדורות אבל יש בה אמירה לשונית, שהדוברים הראשיים בה הם אורלי קסטל בלום ואתגר קרת.

המוות הוא קשיש חסר בית

דורית רביניאן מצטרפת, כאמור, אל המסורת המזרחית בכתיבה ומסתבר שזו מסורת מצוינת, שאפשר לכתוב בתוכה כתיבה עשירה ומרתקת ולשמור על קול אישי. הכתיבה המזרחית איננה רזה. היא דשנה למדי. אמנות הסיפור העממית הערבית אוהבת הגזמות ואינה מתביישת בהם. היא אוהבת שמות תואר, דימויים מעצימים. המטפורה בחלק מהספרות הערבית ובעיקר בשירה איננה עוד כלי ספרותי שמשתמשים בו בזהירות ובמשורה, המטפורה היא היא הסיפור. אצל רביניאן המטפורות זרועות על פני הספר והן כמעט תמיד מטפורות של הגדלה, תנועת גוף קלה, קול שעולה מהיכן שהוא הופכים לעניין רב ממדים. למשל: "רחש האורחים המצפים לחתן ולכלה עלה וירד כסרעפת של איש נרדף" (45), "פיהוקיו הפיחו אוויר חדש בסלון, כמו חלון שנפתח, ועיניו היגעות נעצמו לרגע, עפעפיו נרעדים כזנבות דגים" (73). המטפורה אינה המצאה של הסופר, היא חלק מהמציאות הנפשית של האנשים עליהם נכתב הספר. "סופיה ידעה שהמוות הוא קשיש חסר בית וחסר בושה, שהוא בא בסחבות ועם עדת הזבובים הירוקים המתגוררת בעיניו" (179).

שפת הסיפור של רביניאן אוהבת לצייר תמונה בצבעי שמן כבדים, מלאים, תמונה שאינה משאירה מקום לחללים ריקים. שפה של מישוש וטעימה. "גופרית, חומצות ומלחי בירוס צרבו את האוויר. ריח עז של עור לא מעובד עלה ממצע פרוות השועלים שפרש מתחת לגבה. --- כשפשט את חולצתו היא שאפה אל קרבה את ריחות העור והאוג שחדרו אל שורשי שער החזה שלו, נספגו בעורו, והצטברו בסהרונים שחורים מתחת לציפורניה" (44).

רביניאן משתמשת בתארים כבדים, מלאים. מקבץ דוגמאות מזוג עמודים מקרי ומייצג: "בכל הזדמנות הציפו את קלסתרו גלי דם טרי, עשיר ותוקפני" (79), "נשיקותיו היו ארוכות וטקסיות" (78), "לחייו צרובות וסמוקות" (79), "נשיקות אמא הרטובות והקצרות" (78), "גוני אודם מצומררים" (79), "בקבוק הקוניאק הגמלוני" (79), ועוד ועוד.

שפת הסיפור המזרחי של רביניאן קוראת לרגשות ובעיקר ליצרים בשמם. דוגמה אחת מרבות רבות: "אלמלא ריחם כל כך על אמו, היתה הטינה משסעת את לבו של סולי" (48). התחביר המזרחי בכלל מפותל אבל אינו נוטה להפשטות, מעין ערבסקה סיפורית. "בין חוטי הכביסה והאטבים הצבעוניים היא ראתה את מתי מוקפת בעדת ילדי השכונה, פניה שטופים נהרה, מתלקחת כמו גפרור שחיכה המון זמן בקופסה" (151). ויש משהו בסגנון הדיבור של הדמות המזרחית שאינו מדבר כמו הכותב אבל אתה שומע את ההד הכבד של השיח המזרחי בדבריו. והציטטה מובאת תמיד לא בזרימה עם התיאור ובהיחבא, אלא בנפרד, על כיסא כבוד.

קפואה ככדור של ברד

הדמות הבולטת במסורת הזו בין הסופרים בישראל הוא סמי מיכאל. המאפיינים, המוזיקה מופיעים כאן בדרך דומה עם כי בגוון מוסיקלי אחר במקצת, ושימוש מועט יחסית בתארים מעצימים. כך, ב"ויקטוריה", השימוש בדימוי נוסח "עינו הלבנה קפואה ככדור של ברד" (81), "קיימה את נדרה והתמסרה כגוש של בצק" (136), "כרעם מתגלגל השמעה הלמות ירידתה הדחופה של מרים במדרגות" (222). כך הטיפול החשוף ברגשות וביצרים, "אחר כך נכמרו רחמיה על מרים. מעולם לא הסתירה מרים את אהבתה לרפאל. לא לפנים ולא עכשיו" (154), או "על הגג בקיץ לא היה אפשר להתעלם מקולות הקריעה והכיבוש המוחץ של גברים, ומציוצי הכאב ומרטינות המחאה של הנשים" (155), ו"גם בנפשה גאתה מרירות סתומה" (92). אצל מיכאל אפשר למצוא גם את משפטי הערבסקה, השומרים על הסיפור המוחשי בתוך פיתולי תיאור. "כמו מתוך אובדן עשתונות התגלגל במהירות על פני החצר והפך וניתץ כל מה שנתקל בו, וביקש לנעוץ את שיניו ברגלי הנערות המתעללות בו" (94).

מיכאל אינו רואה עצמו "ממשיך" של מסורת כתיבה ערבית מפני שלטעמו אין מסורת כזו כשמדובר בפרוזה. בספר "גבולות הרוח" הוא אומר, "הספרות הערבית היא ספרות של שירה ומליצה, שפה מנופחת ... הספרות הערבית לא נהיתה ספרות של פרוזה. לא היה בה סגנון פשוט שיתאר כיצד אדם הולך לשירותים, או כיצד הוא אוכל וכיצד הוא משוחח עם הבן שלו" (197). אני נוטל על עצמי חירות לטעון שלמרות זאת דרך הכתיבה המיוחדת של מיכאל נובעת "משם", גם אם הוא יצר את סגנונו בכוחות עצמו ותהליך עצמאי. מכל מקום, אחד מגדולי הסופרים הערבים החי היום, נגיב מחפוז, תורגם על ידי מיכאל, וניתן למצוא שם (הציטוטים מ"בית בקהיר", חלק ג'). אותן המטפורות, אם כי בכמות קטנה בהרבה, נוסח "רדואן פרץ בצחוק שחשף את שיניו שדמו לפנינים" (101). אפשר לגלות גם אותו תאור תמונה מלא, ובעיקר, אותו תיאור רגשות ויצרים חשוף. הרגש והתשוקה אינם עניין חמקמק שצריך להסתיר אותו מעבר לאירועים והרהורים, אלא מעין דמויות משנה בעלי חיים משלהם. דוגמה אחת מני רבות רבות: "היה נרגש מאוד מאווירת הנישואין שאפפה אותו. לבו וחושיו התעוררו לחיים, ניבטו בו געגועים אף שלא ידע על מה" (100). וגם, אותו משפט בעל תחביר ערבסקי: "אף שספטמבר טרם הגיע טרח כבר ללבוש את בגדי הצמר, כי גופו שכחש לא סבל את האוויר הנעים שפעם נהנה ממנו הגוף המלא והאיתן" (109).

הרדיו מלא בז'אנר השנוי במחלוקת של הפזמון המזרחי. המזון המזרחי הוא הבסיס שממנו צומח המטבח הישראלי. שפת הרחוב מלאה בהשפעה ערבית בכל הרמות, אבל מסורת הכתיבה המזרחית הספרותית מהלכת מבוישת לצד הדרך.

תגיות :
Ze'ev Galili; wikipedia תמונה ראשית

הוספת תגובה