הלאומן, השמאלן, השלומן והימנן

רוביק רוזנטל | 22 בינואר 1999

סיסמאות הבחירות חושפות את מונחי היסוד של החלוקה הפוליטית בישראל

ביבי נתניהו נכשל בבחירות 99, אבל בתחום השפה, הניצחון היה כולו שלו, מה שמוכיח דווקא שהשפה אינה חזות הכל. האסטרטגיה השיווקית-פרסומית שקבע בבחירות 96' אומצה בבחירות שבאו אחריהן בידי כל הצדדים. נתניהו, בהשראת פינקלשטיין, לא המציא את עקרון החזרה האינסופית על סיסמה פשוטה וקליטה, שהיתה ותהיה חוק יסוד בעולם הפרסום, אבל הוא העביר אותה לפוליטיקה, ולכן הדבר היחיד שאנחנו זוכרים ממערכת הבחירות ההיא הוא "פרס יחלק את ירושלים".

ברק למד את עקרון הסיסמאות החוזרות, הוא מיישם אותו בעקביות אבל לעתים בחריצות יתרה ובאופן טכני. יש הבדל בין סיסמה המופיעה בכרזות ונקלטת לבין סיסמה הנאמרת על ידי המועמד. ביבי מגלגל אותה תוך אילתור והיא נבלעת ככופתאה, ברק יורה אותה בצרור היישר לחזה. "הזקנה השוכבת במסדרון" עברה עם קרוב משפחתה "המובטל מעיירת הפיתוח" למחלקת הבידור והסטירה, שלא לדבר על "נשלב ידיים". ברק לא זנח את השיטה גם כשהפך ראש ממשלה, וכך נדבק אליו "כ-ו-ל-ם" לנצח נצחים.

במהלך אותה מערכת בחירות הכניס ביבי למטחנת הלשון שלו מושג שנראה היה שהעלה אבק, "השמאל", כהגדרה גורפת וטעונה ליריב באשר הוא. אמרת "השמאל" על יריביך, ומיד צמחו להם קרנים. הוא ניסה את המונח על אמנון שחק והצליח, שחק ניסה להתנער מן הסטיגמה ובכך חיזק אותה, ברק בורח ממנה כמו מאש. גם מרצ לא ממש יצאה בסיסמה נוסח "אנחנו השמאל". פרופ' אבי דגני אמר בדיון טלוויזיוני שאנשים התביישו פעם לאמר לסוקרים שהם אנשי ימין, היום הם מלאים גאווה, ו"המצב אולי הפוך", רמז דגני. והוא צודק. משהו באוויר טיהר אז את המונח המשוקץ "ימין", והפך את "השמאל" למלה שלילית ומביישת.

אנשי התקשורת כמעט כולם שמאלנים

העברית העניקה ל"ימין" מאז ומתמיד עדיפות. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" מציגה את מעמדה הבכיר של יד ימין, וכן יש למושגים "ברגל ימין" ו"ברגל שמאל" משמעויות ברורות לחיוב ושלילה. ובכל זאת הצמיחה אירופה של המאה העשרים בסיס מוצק לאהוב את השמאל ולשנוא את הימין. השמאל האירופי מזוהה עם שוויון חברתי והומניזם, הימין עם קפיטליזם ולאומנות. עד היום "שמאל" ו"ימין" באירופה הן כינויים לעמדות בתחום החברתי-כלכלי. בישראל אירע תהליך שונה. תנועת העבודה, המפלגה המנהיגה, היתה כולה "שמאל", וכונתה כך על ידי הרוויזיוניסטים, אלה מצידם לא כונו "ימין" אלא בשם "פשיסטים", הנשמע היום מפלצתי, אבל לא נשמע כל כך נורא לפני השואה. השימוש ב"ימין" החל לתפוס תאוצה כשעלה כוחה דווקא של הציונים הכלליים, שלא היו "פשיסטים" באותו הקשר אבל ייצגו את הימין החברתי-כלכלי. "שמאל" התייחד יותר ויותר למפלגות סוציאליסטיות כדוגמת מפ"ם.

כאשר "השמאל" היו הטובים, ה"שמאלן", או ה"שמאלני" היו הרעים. ה"שמאלן" הוא איש השמאל הקיצוני, וייחסו אותו לאנשי מק"י, מצפן וכדומה. דווקא במפ"ם היה בשנות החמישים מאבק נואש נגד "בעלי הסטייה השמאלנית", שהלכו אחרי משה סנה. היום השתחק המונח, והשימוש בו לעתים רשלני. שלי יחימוביץ, למשל, שאלה מרואיין בתוכניתה "הכל דיבורים", "הרי אתה יודע שאנשי התקשורת כמעט כולם שמאלנים", ובלי להתכוון הטמיעה את הסטיגמה השלילית הגלומה ב"שמאלן" תוך כדי תיאור עובדה, נכונה לעצמה, שלאנשי התקשורת בישראל נטייה לעמדות שמאליות.

הסיומת "ָ-ן" שבה משתמשים במלה "שמאלן" מעניינת ביותר. בדרך כלל היא מיועדת לבעלי מקצוע: פרשן הוא אחד שמקצועו לפרש. רקדן הוא אחד שמקצועו ריקוד. יש גם תארים בסיומת "-ן", שליליים כמו קמצן, חיוביים כמו סלחן. המשותף לכל השימושים הוא נטייה חזקה לפעול בכיוון מסויים, לרקוד, לפרש, לקמץ או לסלוח. ה"ן" ב"שמאלן" איננה אם כן בהכרח ביטוי גנאי, אלא אמירה שלמישהו "יש נטייה חזקה לשמאל". במציאות הפוליטית שאינה אוהבת קיצוניים היה השמאלן (וכן ה"שמאלני") מיד לכינוי גנאי.

אלא ששני הצדדים במפה הפוליטית נטו להיפרד מתוויות הימין והשמאל, שיש בהן יסוד של סטיגמה מלכתחילה ואין בהן לכאורה "תוכן". מחנה השמאל התגלגל והפך בעיקר בעקבות מלחמת ששת הימים ל "מחנה השלום", הפשיסטים והרוויזיוניסטים של אתמול התנערו מהתוויות הישנות, דילגו על הגדרתם כ"ימין" וקראו לעצמם "המחנה הלאומי". שני המונחים מכבדים את בעליהם, ומעצבנים את הצד השני. "המחנה הלאומי" פירושו שלמחנה שמנגד אין נאמנות לאינטרסים של האומה, "מחנה השלום" מציג את הצד שכנגד כמחרחר מלחמה. ל"לאומי" היה גם אח חורג, המקבילה של השמאלן, והוא "לאומן" ו"לאומני", שוב, מונח בעל קונוטציה שלילית המתייחס לאדם בעל נטיית יתר לערכים לאומיים על חשבון ערכים אחרים.

טרמפיסטים ובית פוליטי

ועוד תופעה חצי סימטרית. בימין לא הדביקו לאנשים כמו אורי אבנרי ואייבי נתן מונח שלילי כמו "שלומן", כנראה בגלל האופי המקודש כמעט של המונח "שלום". בשמאל לא יצרו את המקבילה האפשרות ל"שמאלן", למשל, "ימנן". אולי מפני שזה סתם נשמע רע. לכל היותר, לצד ה"לאומן" דובר על "ימין קיצוני" או "ימין סהרורי". אבא אחימאיר, ראש "ברית הבריונים" שלא התבייש בהגדרת עצמו כ"פשיסט", פירסם בעיתונות טור אישי תחת הכותרת "מיומנו של פשיסטן". מין תואר חיבה, גיור כהלכה של ה"פשיסט" האירופאי.

המלה שבלטה יותר מכולן בראשית מערכת הבחירות של 99' היתה "בית". "בית פוליטי" הוא כנראה המצאה ישראלית, ללמדך שמפלגה הישראלית איננה רק כלי להשגת יעדים פוליטיים אלא משפחה חמה ואוהבת, לפעמים חונקת. לאיציק מרדכי ולחיים רמון קראו בשלבים שונים ממפלגות שונות "להישאר בבית", ועד היום מצלצלת קריאתו של יצחק שמיר לאברהם שריר מימי התרגיל המסריח, "אברשה, חזור הביתה". וממש באותה נשימה, "הביתה" עבור הפוליטיקאים הוא המקום האחר, מקום איום ונורא, שאליו חוזרים מן הפוליטיקה לבלי שוב. "השמאל" קרא אז בחוצות "ביבי הביתה", ועל המכוניות כיכב הסטיקר "בואי שרהלה, הולכים הביתה".

מול המונח הסטטי "בית", המציג את המערכת הפוליטית כעולם יציב וחסר תנועה, עלו באותו שלב ביטויים מעולם הרכב, על מנת לבטא את הניידות הפוליטית ואת הדינמיקה של מנהיגיה. במפלגת העבודה, למשל, התנגדו לצרף "טרמפיסטים". אילנה דיין שאלה את אמנון שחק האם מדובר פתאום ב"אמנון ליפקין טורבו", ונסים משעל חתם את תכניתו "משעל חם" בדימוי הבלתי נשכח "ביבי טורבו ג'י.טי.איי", לקול מחיאות הכפיים של קהל האוהדים. ראש הממשלה הרגיש בבית.

תגיות :
vige; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה