הגד"שניק לא הגיע לבילוי

רוביק רוזנטל | 18 בפברואר 2000

שפת הקיבוצניקים נולדה והתגבשה בשנות החמישים עד שנות השבעים של המאה הקודמת, שנות הזוהר של החברה הקיבוצית

הקיבוץ היה ונשאר עולם שזר לא יבין אותו. גם כשהיה נזר היישוב, הלפיד שלפני המחנה, חיו בו יחידי סגולה במסגרת שיטה רדיקלית. מי שרצה להתקדם באמת בפוליטיקה, באקדמיה ובעסקים הלך העירה. אבל השיטה הקיבוצית עבדה, ואף אוצר מושגים משלה. ככלל השפה המדוברת בקיבוץ היתה דומה לשפה המקבילה ברחוב היהודי באשר הוא, והושפעה מהמקום שממנו הגיעו הקיבוצניקים. הקיבוצים הפולנים דיברו בעברית פולנית, ובקיבוצים ההונגרים אהבו לדבר על השיתוף והשוויון במלעיל עמוק, שלא לדבר על הייקים, שמהם יצא השיר המהולל "כפר סולד יהיה קפוץ גדול מחר, יהודות רבות לאין מספר", אותו שרו ליד מדורות בפלמ"ח.

חלפו השנים, הקיבוץ השתנה. יש אומרים שהוא קורס, יש אומרים שהוא מתבגר, מושגים נעלמו ומושגים באו, וכמו בכל עניין השפה משקפת את החברה. ובכל זאת, עיקר המושגים הקיבוציים נולדו והתגבשו והשתמשו בהם בשנות החמישים עד שנות השבעים. העימות המעניין בעולם הלשוני הזה הוא בין "חדר" ל"חצר". החדר היה ממלכת היחיד. זוג גר ב"חדר משפחה", לעתים בימים קדומים יחד עם "פרימוס" שצורף אליהם עקב מחסור. ה"חדר" נשאר על כנו גם כאשר רמת החיים עלתה, תזכורת לכך שה"בית" הוא הקיבוץ כולו, והמונח "הבית הקיבוצי" נשאר רווח עד היום. חבר הקיבוץ הולך מהעבודה ל"חדר", לא "הביתה". למקבץ חדרים קראו אז כמסורת המדינה הצעירה "שיכון", והמושגים "שיכון ותיקים" נותר גם הוא עד היום. קיבוצים רבים בנו בשנות התשעים "שיכון בנים", המיועד דווקא לבנים שאינם חברים החיים בקיבוץ. כדי להרבות אווירה משפחתית נקרא לב היחד הקיבוצי "חדר אוכל", גם כשנבנו בקיבוצים אולמות אכילה מאופק עד אופק. מול החדר התרחשו החיים הציבוריים ב"חצר", ודעת הקהל התרקמה ב"חצר הקיבוצית", לעומת "הרחוב" שהוא הזירה הציבורית העירונית, למרות שאפשר היה גם לשמוע את המושג "הרחוב הקיבוצי".

החצרן והפרזיט

לחצר היה "חצרן", שהיה אדם לכל עת ועניין, והיה אמור להבין בשרברבות, מסגרות וחשמלאות, ועל כורחו הוגדר "פרזיט" לעומת אנשי הגד"ש, למשל, קיצור של גידולי שדה, שיצאו עם שחר לשדות. אנשי הגד"ש הם יורשי הפלחים בגירסה הקדומה יותר הלקוחה מהערבית, והוצמדו להם הסיומת הסלאבית שהגיעה ארצה על כנפי היידיש "ניק". היו גד"שניקים, מספויניקים ודירניקים, והם נהגו על פי הפולקלור להיכנס לארוחת הערב במגפיים עמוסות בוץ, ולנקר את עיני היושבים המדיפים ניחוחות סבון. מוסד חשוב למדי היה "מחסן חצר" שבו חילקו על פי מפתחות שונים לחברים ממתקים ומיני סדקית, ואליו התנקז יום הקטנות הזעיר בורגני, שחיפש מפלט בתוך החלום הגדול. למוסד הזה קראו בקיבוצים אחרים על שם מה שחולק בו, "אספקה קטנה", ובשנות השמונים, בהשפעת העולם החיצון היו שקראו לו "מרכולית", ואפילו "סופר".

ומי גר בקיבוץ? החברים כמובן. כאן "חבר" לא היה חבר הסתדרות, כאן חבר היתה הגדרת הקיום השלם בקיבוץ. לא אזרח, ולא תושב, ולא "איש קיבוץ", אלא חבר קיבוץ, או בנוסחו האידישאי "קיבוצניק". כל יתר המעמדות בקיבוץ הסתדרו על פי ה"חבר". "מועמד" הוא מי שעדיין אינו חבר, ו"עוזב" הוא מי שכבר אינו חבר, ולימים נולד הביטוי "בי.קיי.", בוגר קיבוץ. בשנות החמישים הרבה אנשים הפכו בי.קיי. כי לא נתנו להם לעשות בי.איי. החיים הרחיבו את המערך המעמדי בקיבוץ, וראשון להם צמח מעמד ה"הורים". חברי קיבוץ שבאו מחו"ל הביאו לקיבוץ את הוריהם שלא הצליחו להתערות בארץ, ומצד שני לא רצו להתקבל כחברים מן המניין. חברים הביאו בני זוג שלא רצו להתקבל לחברות, וכך נולד המעמד המשוקץ והמכאיב בזמנו של ה"תושב". בקיבוץ של היום עולה מעמד התושבים כפורח, ובכמה קיבוצים הוא מתקרב במהירות מבהילה למספר החברים.

זמניים ונקלטים

מלחמת ששת הימים הביאה אתה גל של מתנדבים יהודיים שבאו לעזור לישראל, ובאופן טבעי נשאבו לקיבוץ שנתן להם מיד מסגרת של דיור ועבודה. תנועת המתנדבים לא פסקה, והמתנדבות הפכו להיות היסוד הארוטי טורד המנוחה של הקיבוץ. סביבן נולדו שני מונחים פולקלוריים על הגברים שהיו ראשונים תמיד כאשר הגיעה מתנדבת חדשה לקיבוץ: "טסטר" ו"קולט מוסמך". מעמד ה"מתנדב" נעשה פחות הירואי ויותר הטרוגני עם השנים, ועל כן קם מעמד נוסף בקיבוץ בשם המחמיא "זמניים". היו גם "נקלטים", מישהו שהוא טרום-מועמד. ומי המעמד הנחות במעוז הסוציאליזם? כמובן, ה"שכיר", בעיקר במפעל, ובתחתית המדרגה ה"פועל", זה שבונה בתים או יוצא לעזור לגד"שניקים להעביר צינורות.

המעמדות בקיבוץ נקראו גם על-פי גיל ושנות נסיון, ומושג ה"ותיקים" וה"ותק" היה מאז ומתמיד מושג מפתח. כך צמח בקיבוץ גם המושג "לורד" המתייחס לותיק שכבר איבד את תפקידיו במשק ובחברה, אבל עדיין משמיע דעותיו באספת הקיבוץ. הדור הצעיר, בני המשק או הקיבוץ (לסוגיית ה"משק" וה"קיבוץ" אגיע בהמשך), שנקראו פעם "ילדי תנובה" לאור העובדה שזכו בתזונה משופרת לעומת עניי העיר, נקראו גם "מרצ'יפנים". גם בין הילדים היו מעמדות. לצד הבנים הטהורים היה "ילד חוץ", שנשלח על ידי הוריו מהעיר לחיות וללמוד בקיבוץ, ונאלץ להיאבק על מקומו. חברות הנוער הביאו לדור ההמשך את ה"נער", שלמד חצי יום ועבד חצי יום. בין סדרני עבודה (עניין חשוב שגם הוא יוצג להלן) היה ה"נער" יצור שימושי מאוד, נוסח "אני צריך נער לבננות ושני נערים למסגריה". ואני עבדכם, ילד עירוני שהגיע כל פסח לקיבוץ לבקר את בני דודו, נכנסתי לקטגוריה של "ילדי האביב" ו"מבשרי הקיץ".

שעת אהבה ובילוי

הילדים חיו בבית הילדים. בעצם, המקום היחיד שנקרא בקיבוץ "בית" היה דווקא המקום שבו הילדים חיו בנפרד מהוריהם. היום החל בהשכמה, ובמהלכו זכו הילדים ל"שעת אהבה", שבה מותר היה להורים לבקר את ילדיהם. השעה הזו הושגה לאחר מאבקים קשים, ועם הזמן התמוססה והתפזרה על פני היום כולו. שעות אחר הצהריים המוקדמות נקראו בכמה קיבוצים "הקמה", וה"נערה" ששובצה לשעות האלה נקראה "מקימה". השעות שבהן בילו ההורים עם הילדים אחר הצהריים, לפני פרוץ הלינה המשפחתית, נקראו במקומות מסוימים "בילוי" ובאחרים "טיול". ואחריהם באה ה"השכבה". הילדים הלכו לישון בלי ההורים, וכשהתחילו לבכות באו הפסיכולוגים ומצאו פתרון נפלא: ההורים יישנו בתורנות בבית הילדים, כדי לא להשאיר אותם לחסדי שומר הלילה. כך נולד מונח חדש – "הישן", שלמרבה הרווחה עבר מן העולם במהירות. כשכל זה לא עזר לקחו את הילדים ל"תחנה", בניין אפרורי במיתחם סמינר הקיבוצים שבו פתרו את בעיותיהם הפסיכולוגיות של ילדי החינוך המשותף. כשצמחו הילדים בתק"ם הם הלכו לבית הספר האזורי, אבל ילדי הקיבוץ הארצי הלכו משום מה ל"מוסד", והפכו ל"מוסדניקים". מנין צץ המונח הנורא הזה, "מוסד"? למאיר יערי פתרונים, מכל מקום הוא היה למשל ושנינה בין ילדי יתר התנועות.

השנים חלפו והבנים לא ששו לחזור מיד אחרי הצבא לקיבוץ, והחלו להיוולד מסלולי הצעירים המפורסמים. זה התחיל מן ה"שינשינים" על שמה של "שנת השירות השלישית" של בני קיבוץ ותיק בקיבוץ צעיר. כשעניין השינשין נמאס פיתחו הקיבוצים "מסלולי בנים" ו"הסדרי צעירים" שאיפשרו להם ללמוד, לבלות, לנסוע להודו ולהסתלבט עד גיל 30 בלי להתקבל ל"חברות" ובלי לעזוב את הקיבוץ. כך נולדו ושרירים עד היום ה"מסלולניקים", וה"הסדרניקים". קבוצה מעשית יותר היא ה"במב"חים", בני קיבוץ הבאים לעבוד, בשכר כמובן, בקיבוץ אחר, ראשי תיבות של "בני קיבוץ בשנת חופש". שנת חופש איננה אותו פטנט מבריק של האקדמאים להסתובב בעולם פעם בשבע שנים. היא יועדה לחברים מכל הגילים המתלבטים אם לעזוב את הקיבוץ, להמשיך ולהתלבט שנה מחוץ לקיבוץ בלי לאבד את ה"חברות". השנה התמשכה לעתים לשנתיים ויותר. ומי שסתם רצה להתחתן ולא הצליח, יצא למוסד מיתולוגי אחר, "נופש רווקים", הפנויים-פנויות של הקיבוצים, שהוליד הרבה זוגות וצאצאים, ונקרא גם "חתנייה" או "מדור הזרוק".

סידור העבודה בפני עצמו הוא מושג מיתולוגי. מידי ערב ישב ה"סדרן" ושיבץ את החברים לעבודה למחרת על פי צורכי המקום והזמן. עם הזמן התמקד הסידור בשיבוץ ה"זמניים", ה"נערים" וה"מסלולניקים" שנחתו לכמה חודשים, אך הוא הותיר כמה מונחים שזר לא יבין אותם לעולם. אהוב נפשו של הסדרן היה ה"פקק", חבר שאינו שייך לענף, ומשובץ כל יום למקום אחר על פי הצורך. בלוח המודפס ענק המידות של הסידור שנופק על ידי המחלקה לכלכלה של התנועה היה מונח מרתק: "גשם והפרעות", ללמדך שהחבר שזכה בסעיף זה נח בביתו אבל אין מורידים לו יום חופש. ומה זה "שבת"? השבת הקיבוצית היתה יום חול שבו החבר לקח חופש. סידור העבודה היה אחראי על התורנויות, שהן דרך חיים בפני עצמה: תורנות שמירה, תורנות מטבח, תורנות שבת הקרויה גם "שיבוץ", וגולת הכותרת, תורנות שטיפת כלים בסדר פסח.

הסדרנים התמקדו בעיקר בשיבוץ יציאות לעבודות מיוחדות, פטנט שנועד לגבש את החברה הקיבוצית בשעות לא שיגרתיות. בארבע בבוקר היו החברים יוצאים לשדה כותנה סמוך עם מכושים וטוריות, או למטע התפוחים, למה שנקרא בדרך כלל "גיוסים", ולפעמים "ריכוזים". בפולקלור הגיוסים היה גם "חלוק גיוסים", בעל כיסים גדולים במיוחד לגיוס לקטיף תפוחים, למשל. גיוס מסוג אחר היה ל"תפיסת עופות", ובקיבוץ שבו חייתי נהגו לספר על חברה אחת שראתה מידי ערב הודעה על התגייסות לתפיסת עופות ושאלה לתומה, "אולי פעם יכניסו את התרנגולות פנימה שלא יצטרכו לתפוס אותם כל הזמן". בשנות השישים היו דירי חזירים רבים בקיבוצים, בעיקר בקיבוץ הארצי, וכשהדבר נאסר קראו לדירים האלה בשמות שונים ומשונים, כמו "שפניה" או "גן השושנים". בקיבוץ להב הוכרז דיר החזירים "המכון לחקר החי", וכזה הוא עד עצם היום הזה. לחזיר הראשי שהרביע את חזירות הכפר קראו על שם מנהיג אגודת ישראל דאז, לורנץ. כשנשבר לחלוצים המתברגנים מה"גיוסים" החלו לזרום לשדות עובדים מבני דודנו, ואלה הולידו שני ביטויים חדשים: "קומביין עלי" ו"פטמזין".

הפעיל נוסע לקיבוץ

היום העבודה בחוץ נפוצה ומכבדת את בעליה, אבל פעם היא היתה מושא לקנאה ורכילות אין קץ. מרבית העובדים בחוץ עסקו בענייני התנועה ונקראו בשמות שונים ומשונים. "פעיל", "שליח", "מגויס", ובקיבוץ המאוחד, שמשרדיו שכנו בעבר ברחוב סוטין, נקרא השליח המאושר "סוטיניק". המונח שהתקבל להוצאת חבר לפעילות היה "שחרור", במבט מן הצד הוא מסגיר משהו מתחושת הסגירות הקיבוצית. "שיחררו" אנשים לפעילות, '"שלחו" אנשים ללימודים, ו"הוציאו" אנשים לטיול בחו"ל. האחרון קרה לעתים רחוקות מאוד, וחבר שלא הצליח לממן לעצמו טיול וחיכה בסבלנות לתורו נקרא "אסיר ציון". "פעיל" שסיים את עבודתו נאלץ "לחזור הביתה".

בין התנועות השונות היו הבדלים מרתקים בשמות שניתנו למושגים שונים בחיי הקיבוץ. בקיבוץ המאוחד, למשל, הקיבוץ הבודד נקרא "משק", והתנועה הארצית נקראה "קיבוץ". חבר שעמד לנסוע לרחוב סוטין נהג לאמר שהוא "נוסע לקיבוץ". בקיבוץ הארצי, לעומת זאת, המלה "משק" יוחדה לענייני כלכלה ("מרכז משק") וחלילה וחס היה לדבר על היישוב כעל משק. רק "קיבוץ". ה"משק" הוליד את המושג המשוקץ "משקיסט", זה שרואה רק את הכסף, לעומת המושג המשוקץ לא פחות "תרבותניק", המסתובב בבגדים נקיים במשך היום ו"מארגן" ימי עיון וקבלות שבת.

באיחוד היו קיבוצים ולצידם "קבוצות". הקבוצה התייחדה בכך שנוסדה על ידי חבורת מייסדים גדולה, ונמנעה תקופה ארוכה מלקלוט קבוצות חדשות. הקבוצות החדשות הללו נקראו גם הן בשמות שונים, "גרעין", "השלמה" ו"הכשרה", שהיא היורשת החוקית של הכשרות תנועות הנוער בפולין לפני עליית החלוצים ארצה. עד היום אפשר למצוא במועדוני החברים בקיבוצים שיחה של קשישים מאפירי שיער המגדירים עצמם "החבר'ה מגרעין החוצבים".

לקיבוץ קראו גם בעיקר בשנותיו הראשונות "מחנה" ו"נקודה". היום הולך וחודר המונח "קהילה", המעיד על הקשבה לרוח הזמן. בכמה קיבוצים הפך ה"מזכיר" ל"מנהל הקהילה". לב הדמוקרטיה הקיבוצית נקרא בקיבוץ הארצי "שיחה" או "שיחת חברים" ובקיבוץ המאוחד והאיחוד "אסיפה". אבל כאשר נקרא חבר לדיון נוקב במזכירות הקיבוץ זה כבר היה "בירור", מונח בעל ניחוח בולשביקי מובהק. עיתון הקיבוץ נקרא במקומות מסוימים "עלון", ובאחרים "יומן". הקיבוץ הצטיין תמיד בריבוי ועדות, וכמעט בכל נושא הוקמה ועדה, מוועדת בריכה ועד ועדת צריכה. המבנה המסורבל הזה התחיל קצת לעצבן והיום מדברים יותר ויותר על "צוות חינוך" ו"צוות תרבות". מרכזי ועדות עבודה והשכלה הפכו ל"מנהל משאבי אנוש", והענף הפך ל"מרכז רווח".

שיום נכסים ושכר דיפרנציאלי

עונת ההפרטה ככלל הביאה לקיבוץ כמה מושגים עתידיים כמו "שיוך נכסים" ו"שיוך דירות", שלב לפני חלוקת הקניין הקיבוצי. כמה קיבוצים מאושרים הפכו "קיבוצי נדל"ן", אלה הקיבוצים במרכז הארץ היושבים על מכרה זהב. נולד "השכר הדיפרנציאלי" שאינו אלא משכורת, שהביס את שיטות הביניים כמו "תקציב כולל" ו"איחוד תקציבים". ההפרטה עצמה פשתה בשיח הקיבוצי לנטיותיה השונות: מפריטים, נפריט, הפרטנו, והחליפה בגאון את שתי מלות הקוד של הקיבוץ, "שיתוף" ו"שוויון". בכמה קיבוצים ניתן עדיין לשמוע כי "אצלנו הפרטה זאת מלה גסה". "אצלנו" אגב, הוא פתיח שאחריו בא תיאור מלא אופטימיות וגאווה. אם תפגוש במקרה חבר משמר העמק בקרן רחוב, תוכל לשמוע אצלו לאחר שיח קצר את משפטי ה"אצלנו".

ההפרטה עומדת להעביר מן העולם בזה אחר זה מוסדות ותפקידים מקודשים. החל ממחסנאית הבגדים, שנקראה בכמה קיבוצים "קומונרית" והמהדרין אמרו "קומוניסטית". "מרכז המטבח" נקרא בקיבוצים רבים "אקונום" והיה משום מה תפקיד נחשק במיוחד. "מרכז הקניות" היה יוצא העירה עם רשימת קניות לחברים. כמעט לכל קיבוץ היה ובדרך כלל יש עד היום "סיבוב" או "צומת", נקודה גיאוגרפית שבה מתחברים אל הציוויליזציה בסמוך לקיבוץ, ומידי זמן קצוב היה יוצא ל"צומת" "נהג תורן" להביא ולאסוף חברים נזקקים.

מוסד שעומד גם הוא לחלוף מן העולם בכמה קיבוצים הוא חדר האוכל. על שולחנות חדר האוכל התחוללה דרמה סביב כלי אלומיניום קטן שנקרא בכמה קיבוצים "ציבורית" ובאחרים "כולבויניק", ובקיבוצים מאוד רציניים "משיירת". כשעמד על השולחן הכניסו בו שאריות וזה נראה רע. כשהורד מן השולחן שמו את השאריות על השולחן או המגש וזה נראה עוד יותר רע. האוכל ברוב הקיבוצים השתפר למדי, אבל בימי הבישול הצנוע נקראה הקציצה הקיבוצית בכמה מקומות "דו-לחמת השום" והקפה "מיץ שורשים".

מה יהיה עם השפה הקיבוצית אם יימשך תהליך ההפרטה באותו קצב רצחני? כמה ניחושים בנאליים. הקיבוץ, דרך ה"קהילה" יהפוך ל"ישוב קהילתי". ה"שכר הדיפרנציאלי" ייקרא פשוט "משכורת". ה"חדר" יהפוך ל"בית", הבנים ל"תושבים ממשיכים". ואולי זה לא יקרה, כפי שסבורים חסידי "הקיבוץ הישן", והשיטה המיוחדת, המעצבנת, המקסימה והמוזרה הזו תחזור ותפרח?

תגיות :
Etamar laron; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

האור והקסם של פעם

08 באוקטובר 2014

שישים משפחות ועוד שש

08 באוקטובר 2014

שיר עץ הגג

08 באוקטובר 2014

זו אותה הגברת

08 באוקטובר 2014

תגובות

דורון
בתור בן משק - אחלה מאמר! חסרים רק שני ביטויי יסוד - 1. טרמפיסט - אדם המצטרף לפעילות ערכית מסיבות מעשיות ("אברשה השתתף בגיוס באבוקדו כי מחלקים קרטיבים") 2. כדאניק - אדם הפועל מתוך אינטרס אישי.
10 בספטמבר 2017 הגב

הוספת תגובה