הבורגנים מדברים

רוביק רוזנטל | 23 בספטמבר 2000

סדרת הטלוויזיה "הבורגנים" שופכת אור על שפת המעמד הבינוני בישראל; וגם על אלוהים ועל היעלמות הציווי

על פי הפרק הראשון "הבורגנים" היא סידרה טובה מאוד. היא משתמשת בחומרים פשוטים: משפחה, פרידה, קשר, מין ואוכל, אבל מטפלת בהם בחוכמה ובקפידה, ויש בה שילוב נכון של המקומי והאוניברסלי: היא מתרחשת בכל מקום, אבל יכולה לקרות רק כאן. במפגש הזה השפה היא מכריעה, שכן הבורגנים מדברים עברית, לא צרפתית, לא אנגלית, ואפילו לא פולנית.

"בורגנים" היא מלה שנפוצה בישראל בשנות החמישים, ולקוחה היישר מהדיון המרכסיסטי האירופאי. בהקשר הישראלי היא מלת גנאי. עם השנים הפכו הסוציאליסטים לבורגנים, ובניהם אחריהם, אבל הכתם על המלה נשאר, ולכן חיפשו עבורה מלים חלופיות, שהמצליחה ביניהן היא מלת שנות התשעים, "יאפים", הלקוחה מהלקסיקון האמריקני. "יאפים" הוא מעין ציפוי דק ונוצץ על ההווייה הבורגנית, ובשם "בורגנים" מסירים יוצרי הסידרה את הציפוי מן היאפים ומחזירים אותם לחיק אבותיהם, ובעצם מטיחים בהם אמת מעצבנת: אתם נראים בדיוק כמו אבא ואמא שלכם, הנלעגים והגלותיים.

אשכרה הבאת לה סטירה

השפה, לעומת זאת, שונה מאוד מהשפה של אבא ואמא. אבא ואמא הפולנים היו עמוסי גינונים. השקר היה בשפה. אבא ואמא הייקים שיקרו בשפה מאורגנת ועשירה. השפה של הבורגנים החדשים הפוכה: הם מדברים ישר ולעניין, בשפה פשוטה, דלה וחסרת השראה, אבל מצליחים לשקר גם באמצעותה. שפת הבורגנים ניזונה בעיקר משפת הדיבור הממוצעת, המכנה המשותף הרחב ביותר של העברית שכבר הולך ומתמסד. בתוך המכנה משותף הזה הפועל "בוא", למשל, צץ מכל פינה. "תביא חיבוק", "אתה אומר שבא לך עליה", "הבאתי יין", "מה אתה בא אלי עם זה?", "אמרתי למוכר, תביאו לי את הכי טוב שיש", וגולת הכותרת, הדיון בין ישראל וידידיו על הסטירה ש"התפלקה" לו: "אז מה, אשכרה הבאת לה סטירה?" "מה זה הבאתי לה? לא הבאתי!" – ישראל מנסה להשתחרר מהמובן האלים של "הבאתי" כדי להעניק לסטירה שהרסה את חייו נכון לאותו רגע משמעות חדשה, בלי הצלחה יתרה.

על הציר של השפה הממוצעת יוצאים הבורגנים לגיחות לשוניות קצרות טווח לרובדי לשון אחרים. אין כאן "שפות שונות" אלא רמז לשפות אחרות שאינן משרתות את השיחה היומיומית אבל גם מציבות חומה. אשר, ה"מזרחי" שהשתלב לכאורה באזור אשכנזי מוגן, חושף את מקורותיו במלים כמו "איזה פרח" ו"מותק", וזוכה לתגובה מיידית מאשתו: "שלא תקרא לי מותק". השיחה בין רמי ודליה מלאה עקבות מהשיח הפולני הפולקלורי: היא, לילדה: "עוד אחת, קטנה קטנה", הוא: "למה את כל הזמן דוחפת לה אוכל?" היא: "התחתנת עם משפחה של שמנות". השיחה של ישראל ונינה מביאה רמז משפת ההיי-טק: "המודמים הכי טובים שיש, און ליין, עושה אפגריידינג למשרד", השפה הזו נשארת "מקצועית" ואיננה מחלחלת לשאר תחומי החיים.

כשהגברים בינם לבין עצמם הם עוברים באופן מיידי וללא עכבות לסלנג המצ'ואי, השוביניסטי, שהוא אבן הפינה של הסלנג העברי. "כוס אמק" הוותיק חוזר שוב ושוב, "נו, מה, באת לחמם אותה?" "נילי מזדיינת מהצד", "אתה יודע שאני לא איזה חרה". ברגעי משבר הסלנג המצ'ואי עובר לדו שיח בין שני המינים: "איפה הוא דפק אותך", ו"שמה עליך זין".

אני במאה אחוז מיינדד

השפה המעניינת והבעייתית ביותר היא של נינה (קרן מור), רווקה המנסה לחיות בשלום עם רווקותה אבל חושפת את הבלבול שלה במצבים בלתי צפויים: התגובה לגבר הקונה ספר מתנה לאשתו את "זכרונותיה של גיישה", והוויכוח הקולני עם השכן על התינוק הבוכה בדירתו. השפה שלה משרתת את הבלבול שבו היא נתונה, ומזכירה את תמרוני הלשון של גיבורות אורלי קסטל-בלום. על אותו מכנה משותף לשוני מולבשת שפה גבוהה המעידה לכאורה על השכלה, והיא בעצם השפה שהניתן היה לצפות מהיאפי הטיפוסי: "בעדיפות ראשונית זה הקריירה ולא הזוגיות", "אני במאה אחוז מיינדד על מה שטוב לנינה". ובאותו רצף: "פגשתי, יצאתי אתו, הזדיינתי, האמת? לא משהו". בשיחה עם השכן היא מדברת על "שעות לא קונבנציונליות", וכשהוא סוגר את הדלת היא מפליטה את "בן זונה" הנצחי.

כלומר, הנסיונות של כל אחד מן הבורגנים להביא שפה מיוחדת קורסים שוב ושוב מפני שהישראליות מושכת אותם אל השפה המשותפת הרדודה שבתוכה גדלו. היאפי שחזר להיות בורגני הוא בעצם הבן של מנדל צבינג'י ופושקש משיר השכונה שמשחק כדורגל, הולך מכות ולועג-נמשך לבנות.

לאן נעלם הציווי?

הקורא שי פישר כותב: "יש טעות לשונית שעם הזמן נפוצה ונפוצה עד ששכנה דרך קבע גם בפרסומים רשמיים כגון פרסומות, מודעות וכו'. רבים מעדיפים להשתמש בלשון עתיד ("תקבל") במקום ציווי ("קבל"). כך גם בפרסומות רבות - תגלוש במקום גלוש - וכדומה. התופעה התרחבה כל כך, עד שרוב האוכלוסייה כלל אינה יודעת על קיום לשון ציווי. רציתי לדעת אם אישרה האקדמיה ללשון העברית את הנוסח הזה כתקין, או שמניותיה של השפה העברית אכן ירדו בערכן".

אז שי, באשר לתופעה, אתה צודק בהחלט. הציווי כמעט ונעלם מהעברית. המלים שעדיין פעילות בציווי בלשון המדוברת הן בדרך כלל מלים בנות שני עיצורים, כמו "תן", "סע", "שב", "עוף", אבל בדרך כלל בשפת הדיבור מחליף העתיד את הציווי. "תביא ביס" נשמע הרבה יותר ישראלי מ"הבא לי את המחברת" בסגנון המורה פנינה, ו"תצא בחוץ" המפורסם נשמע רך ואבהי יותר מ"צא בחוץ". האקדמיה לא תועיל כאן, לשינוי הזה יש לטעמי סיבה תרבותית. יש משהו לא ישראלי בציווי, הוא פסקני מדי, פורמלי, בעוד שהשימוש בעתיד הוא "סחבקי". אפילו בסידרה "טירונות" שעסקה בצבא לא השתמשו כמעט בציווי אלא בעיקר בשם הפועל ("לסתום פיות אמרתי"), בצורת בינוני רבים המבטאת סתמיות ("מבצעים סריקה לאחור ביבש"), וכמובן בעתיד ("תדלג אותנו קצת קדימה"). הציווי מתאים עדיין לבקשה או לעצה, כמו בפרסומת העכשווית "קנה 100 כמוסות – קבל 12 נוספות במתנה", או בפסוק האלמותי מילקוט הכזבים, "שן, כל, תעמל, וזהר מטומבילים".

מילון הישראליות: אלוהים

נציג הדת היהודית בתרבות הלשונית הישראלית * בדרך כלל הוא משמש לביטויי פליאה ותדהמה, החל מ"אלוהים אדירים" ו"פחד אלוהים" (שמקורם בשמואל), ועד אלוהים גדול ואלוהים יודע ויש אלוהים ואין לו אלוהים, וסתם אלוהים, כלומר, מייקל ג'ורדן * החילונים מדברים עם אלוהים בלי הרף בעיקר בשירה ובפזמון; לעתים כתפילה כמו "אלי אלי" הנצחי של חנה סנש; לעתים כמחאה כמו "אלוהים מרחם על ילדי הגן" של יהודה עמיחי ו"אחד אלוהים" של להקת איפה הילד; לעתים כביקורת על שליחיו עלי אדמות דוגמת "הם מסתירים את אלוהים" נוסח אביב גפן * אלוהים מופיע במקרא 2603 פעמים, ומהן 2601 בלי ו'; במשנה הוא מופיע 28 פעמים בלבד * עד היום מתווכחים החוקרים מאין צצה המלה. חציים חושבים שהיא ריבוי של המלה "אל" (כפי ש"אמהות" הוא ריבוי של "אם") וחציים שהיא ריבוי של המלה "אלוה" * אללה של הערבים הולך אצל היהודים חזק לפחות כמו אלוהים, כולל "ואללה" (באלוהים) "יה אללה" (הו אלוהים) ו"אללה יוסתור" (אלוהים ישמור) * בעברית המדוברת לאלוהים יש גוף מפותח בהחלט, מדברים לאוזן של אלוהים, תופשים את אלוהים בביצים ומבקיעים שערים בעזרת יד אלוהים * גרטה גארבו אלוהית? אבן גבירול דיבר דווקא על "סוקרטס האלוהי" * באלוהים אמא, מלה מלה!

אשכנזים וספרדים

הקורא ד"ר אברהם שלום מחיפה שלח לי הערות מאירות עיניים בסוגיית הספרדים והמזרחיים, ולהלן אחת מהן. ההבחנה בין ספרדים ומזרחיים, הוא אומר, היא ש"המלה הראשונה יש לה יסוד היסטורי ותרבותי, והמלה השנייה אינה אלא כינוי גנאי, בדומה ל'עדות המזרח'. נראה שיוצאי פולין בממשלות ישראל בממשלות ישראל, קצה נפשם בכינוי "יהודי המזרח" שהדביקו להם עולי גרמניה, והעבירו את הכינוי לעולים החדשים בשנות החמישים". חומר למחשבה לפסיכו-היסטוריונים.

תגיות :
Ted Eytan; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

יעוד גונן
בנושא הליקויים בשפה כשנדרש ציווי מבקשני להוסיף שני שִבּוּשים ש'קפצו' לזכרוני במהלך קריאת הקטע 'לאן נעלם הציווי?': אחד - השימוש בצורה 'כָּנֵס', 'כָּנְסי'... במקום 'הִכָּנֵס', 'ִהִכְָּנְסי'...שגיאה זו חוזרת ונשנית אפילו בקטעים כתובים בטלויזיה, ולא רק כציטוט או כחלק מקטע אמנותי. השני - הציווי 'סְתְמִי', 'סְתְמוּ'. האם תוכל לתרום ולוּ משהו נגד שבושים אלו?
02 בנובמבר 2017 הגב

הוספת תגובה