יש לי מה זה קטע

רוביק רוזנטל | 27 בינואר 2000

הצירוף הדיבורי "זה מה יש" מכיל בתוכו תובנות על הקיום האנושי

"זה מה יש" הוא הביטוי הטיפוסי והמרתק ביותר שאתו עברה העברית המדוברת את המילניום מאלף לאלף. הוא נפוץ, הוא נשמע בנאלי, הוא הפך לקלישאה, הוא מתחיל לעצבן, אבל הוא הדבר האמיתי. בקונכיית שש האותיות של שלושת המלים שהוא מרכיב שוכנת זו לצד זו תמצית הפילוסופיה של השפה העברית בת ימינו. "זה מה יש" הוא בן לא יותר מ15- שנה, ובשני המלונים של בן יהודה בן אמוץ (השני יצא ב1982-) עוד לא שמעו עליו.

הקשיבו לביטוי הזה (פעם קראו לזה "ניב"). חזרו עליו כמה פעמים. זה מה יש. זהמהיש. זמייש. מן מלה סלבית שמתגלגלת על הלשון, צירה-פתח-צירה. עכשיו, מה פירוש "זה מה יש"? חז"לינו אמרו את זה בדרכים שונות ומשונות כמו "לא תחמוד" או "איזהו עשיר – השמח בחלקו", אבל "זה מה יש" איננו אידיאולוגיה של הסתפקות במועט, אלא מבטא דווקא סוג של שובע. הוא מאפיין את שנות התשעים, לא את שנות החמישים. אומרים אותו אנשים שהצליחו לקנות פיאט פונטו יד ראשונה, להקים סטארט-אפ ולהיכשל, לשכור דירה עם שני שותפים ולהפנים את העובדה שיכולת ההשפעה שלהם על המציאות מוגבלת עד אפסית. הם לא עצובים ולא מאושרים. הם לא מתפרצים קדימה ולא נדחקים לשוליים. משהו בנוסח "ככה ז'ה" הפוסט-מודרני. עם "זה מה יש" אי אפשר היה להקים פה מדינה, זה ברור, אבל בהחלט אפשר ללכת בבוקר לעבודה קצת מייאשתועם זאת מכניסה, להתברבר בפאבים עם לילה, לעקוב בחשדנות אחרי המשא ומתן המדיני ובקימוט מצח אחרי השחיתויות של הפוליטיקאים. זה מה יש.

יאוש שקט מן המציאות

קסמה של זה מה יש נעוץ בין היתר בכך שהיא צירוף בלתי תקני. לפי הספר יש לומר, כמובן, "זה מה שיש", והצירוף הזה נשמע פה ושם בשנים עברו, אבל המוזיקה שלו אסרטיבית וישירה. בזכות הורדת ה"ש" התקנית, "זה מה יש" הוא צירוף חתרני. הוא אינו השיבוש אלא האנטי-תיזה של "זה מה שיש", הוא מביע מעין יאוש שקט מן המציאות. יש בו ניגון אידישאי, מעין גלגול של האנחה היהודית המפורסמת. בקרב הסמוי בין הסלנג הנשי המתנצל המעוגן ב"כזה אחלה כאילו", לבין הסלנג הגברי הגס נוסח "מה יש'ך, יה זבל", "זה מה יש" שוכן במקום טוב באמצע משפחת הסלנג הראשונה.

"זה מה יש" מצורף משלוש מלים חסרות משמעות וכיוון לכאורה, שכל אחת היא עולם ומלואו ומופיעה בתפוצה רחבה בעברית על כל שלוחותיה. "זה" היא הראשונה, היא הזֶליג של השפה העברית. היא מחליפה כל דבר, אנשים, חפצים, מושגים. משפט כמו "זה אומר, שזה מין כזה דבר שמצביע על זה שאין לזה שחר" הוא דוגמית למאות ואלפי ה"זה" שאנחנו פולטים בתהליך שיחה רגיל. מלת זליג כזו אפשר למצוא בשפות אחרות, ו"זה" מחליף למשל כמה מלים באנגלית, כמו that ו - this. מלת הזליג הזו היא הצורה הריקה שאליה אפשר להכניס כל משמעות או כל תוכן. אם תרצו, היא הצורה הטהורה.

האינפלצייה של "זה" החלה כבר במקרא, ויש לו ולנטיותיו אלפי הופעות. כבר במקרא הוא אינו רק כינוי רומז ("את זה תאכלו") אלא תחליף ל"שֶ" ("הר ציון זה שכנת בו"), ציון זמן ("זה ארבעים וחמש שנה") ציון מקום ("אי זה בית אשר תבנו לי") ועוד ועוד. "זה" אוהב להופיע בזוגות, החל מאברהם שפירא עם "זה נוער זה", הקלישאה החביבה "זה לא זה", תכנית הנצח "זהו זה", ושירו של אריק איינטיין "זה בראש שלך, וזה רק נדמה לך". במקרא קראנו בסיפור המשכן על "מזה ומזה", קוהלת שואל "הזה או זה" ובספר מיכה הצירוף מתוחכם יותר: "כזה וכזֹה תיעשה לך" . ההצלחה של זה חלה גם על הנטיות שלו, גם "אלה" ו"אלו" התחילו להתפשט אל האינסוף נוסח "דברים כאלה" או "אלו ואלו" של עגנון. בניגוד לדעה הרווחת, כל אחת משתי צורות הריבוי נכונה גם לזכר וגם לנקבה.

מה זה מגניב

גם המלה "מה" מציפה את העברית מאז ומתמיד, ובכמה משמעויות, שליסודן יש מכנה משותף פילוסופי משהו: "מה" מציין את "הדבר עצמו", כאשר המלה "משהו" היא צירוף פילוסופי שכזה: "מה שהוא". בשעתו כתב יהודה לנדא ספר בשם "השתוקקות החומר לצורה במחשבת אריסטו", בתרגום חופשי מאוד ניתן לדבר עכשיו על "השתוקקות ה"מה" אל ה"הזה" במחשבת אריסטו". "מה" יכולה להיות מלת שאלה (מה העבודה הזאת לכם, מה השעה), וככזו להופיע כמעט במקום כל שאלה: "מה" פירושה "איזה", "כמה", "מדוע" ועוד ועוד. חלק גדול ממלות השאלה האחרות נולדו מתוך "מה": למה (ל+מה), מדוע (מה+י.ד.ע.), כמה (כ+מה) ועוד. "מה" היא גם היא מלית זיקה עוד מימי המקרא ("מה ראיתם עשיתי – מהרו עשו כמוני") ועד ימינו ("ראיתי עננים, מה שאומר שיהיה גשם"). היא גם משמשת כביטוי של סתמיות ("דבר מה", "משום מה"). בשימוש רחב בשפה המדוברת "מה" היא מלת שאלה ללא שאלה, כלומר, אנחנו מבטאים אותה כאשר איננו שומעים את השאלה, או כאשר אנחנו מאתרים מצב לא ברור, הבעת פנים מבשרת רע אצל מישהו וכדומה.

"מה" הולכת מצוין עם שתי עמיתיה ל"זה מה יש". "מה יש" הוא ניב נפוץ וטעון שאפשר לאמר אותו בטון כעוס או בטון מתלונן או בטון דואג ותומך. "מה יש לך" איננו המצאה מודרנית נחותה אלא נמצאה כבר במדרשים: המלאכים בבראשית רבא אומרים לאלוהים, לא פחות: "מה יש לך?" "מה זה" היא סתם שאלה, ועם אינטונציה מתאימה היא סוג של איום. בעברית המדוברת "מה זה" הוא גם צירוף של העצמה שהחליף את "מאוד" או את "נורא". במקום "נורא יפה" הרי אנו וילדינו הרכים גם יחד אומרים השכם והערב, "מה זה יפה" "מה זה מגניב" ו"מה זה מעצבן". "זה" ו"מה" הן מלים שמזמינות מלות יחס וכינויים להידבק אליהן, כזה (כמו זה) מול כמה, "לזה" לעומת "למה", זהו מול מהו, ובקיצור, כמעט מלים תאומות.

יש אלוהים!!

"יש" היא מלה נהדרת העובדת בכמה משמעויות במקביל, וכמה משלבי לשון, באופן שאין לו מקבילה בשפות אחרות. גם כאן יש חוט שני למשמעויות ולשימושים הרבים של "יש" והוא חוט הקיום. "יש" היא מלה עתיקה ("אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר") המתפקדת כמרכיב לוגי במשפט: דבר מסוים "ישנו" או "איננו", וממנו עברה בימי הביניים למשמעות הפילוסופית של "כל מה שנמצא". היא נדדה כדרכן של מלים מסוג זה כמעט לכל תחום או קבוצת שימוש בשפה, ובין היתר השתלטה על המישור האתי-דידקטי, המדבר על מה שרצוי או צריך לעשות ("יש לציין..", "יש למלא את הטופס בעט כחול"). כאן "יש" נשמעת מורתית, מתחסדת ומעצבנת. לעומת זאת יש לה גם שימוש מלא חדווה נוסח "יש ויש" המקראי, "יש אלוהים!!" המקובל גם על כופרים גמורים, וסתם "יש!!!"

וכך מתגנבת למפגש בין שלוש המלים הללו, הריקות והפוחזות, פילוסופיה עמוקה. היא נעה בין "הדבר לעצמו", התוכן המסתתר תחת "מה", עקרון הקיום הגלום ב"יש", ועקרון הצורה הריקה שעליה להתמלא בתוכן הגלום ב"זה". הפילוסופיה מובילה אותנו היישר לימי הביניים, שבהן המציאו חכמי ספרד מלים מופשטות, יווניות כאלה, על ידי הוספת "=ות" למלים ממלים שונות. כך הם יצרו את "איכות" ו"אחדות", וכך הם יצרו את "ישות" מהמלה יש, ו"מהות" מהמלה "מה". אליעזר בן יהודה המציא על פי המבנה של ימי הביניים את "זהות", מלה שעל שמה נקראה התעודה החשובה ביותר שמנפקת לנו המדינה, והולך לה קלף משוגע דווקא בשנות התשעים הרב תרבותיות. מ"זהות" נוצר פועל חדש ונפוץ: לזהות, להזדהות, ומהן זיהוי והזדהות, ושם התואר "זהה". וכך חושפת ומגלמת "זה מה יש" את הזהות, המהות והישות של מעבר המילניום בארץ הכזה כאילו, המה נשמע והיש אליפות.

תגיות :
j.d.falk; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

נוקדן חמלניצקי
במשפט השלישי בכתבה צריך להיכתב "שלוש המילים" (ולא "שלושת המילים"). נא לתקן.
11 ביוני 2015 הגב

הוספת תגובה