נכבדי כפר סבא

רוביק רוזנטל | 03 באוגוסט 2001

הדרך בה מכונים ערביי ישראל חושפת גזענות גלויה וסמויה, איך אומרים פצצת מרגמה ומדוע צהריים באים בזוגות

ביום חמישי לפני שבוע נערך כנס רב משתתפים של "הפורום להסכמה אזרחית" שבחסות סגן שר החוץ מיכאל מלכיאור, בכותרת "מלים טעונות ולשון פוגעת בתקשורת העברית והערבית". הכנס היה מעניין וסוער, ובצד הלשוני עסקו בו פחות ממה שהבטיחה הכותרת. על פי פרופ' גדי וולפספלד מהאוניברסיטה העברית הבעיה העיקרית אינה הצורה בה מדברים על הערבים אלא הנושאים אתם הם מזוהים, שרובם הגדול נושאים של קונפליקט לאומי או פלילי, אבל הם מורחקים מהדיון "הנורמלי" ומהדיווח בנושאי אדם וחברה.

העובדה שריחפה על כל הדיון היתה לא שנויה במחלוקת: הערבים הישראלים יודעים עברית, לעיתים עברית משובחת, הם צורכים תקשורת בעברית ומבינים מה אומרים עליהם. היהודים לעומתם אינם יודעים ערבית. תלמידים ישראלים רבים למדו עברית ספרותית, אך משום מה לא נלמדה הערבית הפלשתינאית המדוברת בבתי הספר, העברית הספרותית נשכחת, וכך נחסם השיח הישיר מהכיוון היהודי לערבי. פרופסור מרדכי קידר מאוניברסיטת בר אילן דווקא יודע ערבית היטב והביא סדרת ביטויים תקשורתיים קשים מהעיתונות הערבית בצורה חד צדדית משהו, ועל כך אמר סאלם ג'ובראן: "חבל שאתם לא יודעים ערבית, ואתה, פרופסור, חבל שלמדת אותה".

פרופ' מוטה קרמניצר ציין שכמעט לא הגיעו תלונות למועצת העיתונות שהוא נשיאה על ביטויי גזענות נגד ערבים. לטעמי הדבר אינו מקרי. התקשורת הישראלית המרכזית מופנית ביסודה ליהודים ובכך היא משתתפת בבלי דעת בהדרת הערבים מן "הישראליות", אך הדבר אינו מתבטא דווקא בביטויים גזעניים ישירים. כאן התקשורת מהווה דווקא כלי חשוב בניקוי השפה בכל מה שקשור בגזענות ישירה, והדבר בולט גם בחשיפת ביטויים גזעניים נגד ערבים ואחרים כמו במקרה עובדיה יוסף, פיני גרשון ואורי אור. ביטויים המציגים את החברה הערבית כחברה שונה ופרימיטיבית קיימים אך השימוש בהם אינו רב. הביטוי "נכבדים" לציון מוכתרים וראשי חמולות אינו נפוץ היום, ועל כך סיפר דני רובינשטיין שבאחד ממאמריו כתב: "ראשי הציבור בקלקיליה ביקרו אצל נכבדי כפר סבא". למותר לציין שהמשפט לא הופיע כך בעיתון. רובינשטיין הזכיר את המונח שב"חים הנהוג היום כלפי פלסטינים השוהים שהות בלתי חוקית בישראל, וסיפר שבארצות הברית ביטוי כזה היה מעורר התנגדות מפני שהוא קושר את המיעוט לפעילות פלילית. שם אין לקרוא למהגרים "לא חוקיים" (illegal immigrants) אלא "אנשים ללא תעודות" ((undocumented people. מלים שונות כמו "בני מיעוטים", "כפריים" או "מקומיים" קיבלו נופך גזעני והיום נהוג להתמקד בציון מקום המגורים המסגיר בדרך כלל את המוצא. לא רוצים לאמר שנהג שגרם לתאונה הוא בדואי, ולכן נאמר שהמכונית "יצאה מרהט".

גזענות יצירתית

לוטפי משעור וזוהייר אנדראוס, שניהם עורכי עיתונים בערבית, הביאו דוגמאות מאירועי השנה האחרונה המפלות בין יהודים וערבים, מה שמשעור קורא "גזענות יצירתית". מה שאצל היהודים הוא "הפגנות" נקרא לגבי הערבים "מהומות", והמפגינים הם "מתפרעים". ערבי שמת בנסיבות לא טבעיות "נהרג", יהודי – נרצח. החיילים הישראלים "נחטפו" בהר דב, דיראני ועובייד "הובאו" לישראל.

סאלם ג'ובראן הביא דוגמאות משעשעות ומרגיזות של גזענות "מעודנת", כמעט לא מודעת נוסח לכאורה סטודנטית רגילה מבית טוב, אך למעשה סטודנטית ערבייה מכפר טייבה (ידיעות אחרונות, 9.7.94). גם מבחינה חברתית כלכלית הוא כפר ערבי חריג, למרות היותו כפר מוסלמי יש לג'ת מסורת חינוכית ארוכת ימים (הארץ 8.9.87). פעמים רבות אנו מתקשים להבחין בהם כי הם מדברים, נראיםן ומתנהגים כמונו (הארץ 28.8.85) (055-443441, 04-6460202). לעומתו היה אורי אליצור נחרץ. הגיע הזמן, קבע, לא להתבייש בשתי מלים ששכחנו: יהודי, וערבי. לא שכחנו, אורי, איך אפשר לשכוח? בוא נעזוב באמת את המונחים המיושנים "אזרחי המדינה", "בני אדם", "תושבים" או "גברים ונשים", ונזכור שלכל אחד מאתנו מוצמד בראש ובראשונה תו לאום. שכן הבעיה אינה גזענות בשפה, הבעיה היא הניכור העמוק בין שני חלקי החברה הישראלית, שהשפה המשותפת להם, העברית, לא הצליחה לצלוח.

מילון בחרוזים

הוצאת הקיבוץ המאוחד הוציאה מילון לילדים בחרוזים מאת אהוד מנור וצפורה שפירא. לצד מילון אריאל המלא והסיסטמתי מילון מנור הוא כלי ידידותי ומרהיב. בכל דף פרוש ציור גדול של פפי מרזל שהוא מעין חידון שיש לגלות בו את המלים המופיעות בדף. לרוץ ולקנות.

פצצה אקדמית

רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון, כותבת: בעניין תשובתך לקורא יובל בעניין צורת הנסמך של פצצה. בעקבות הדברים שהשבת לו אני מוצאת לנכון לעדכן אותך בהחלטת האקדמיה - החדשה יחסית - בנוגע לנטיית השמות במשקל פְּעָלָה. אני מביאה כאן חלקים נבחרים מן הכלל השלם:

משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בקיום הקמץ. למשל: כְּפָפָה כְּפָפַת- כְּפָפָתוֹ כְּפָפוֹת-, פְּצָצָה: פְּצָצַת- פְּצָצוֹתֵיהֶם, פְּשָׁרָה פְּשָׁרַת- פְּשָׁרָתִי פְּשָׁרוֹת-. בהערה נאמר כי את השם פְּצָצָה אפשר להטות גם בביטול הקמץ, כגון פִּצְצַת- פִּצְצוֹתֵיהֶם. בהמשך הכלל נמנים כארבעים שמות הנוטים בביטול הקמץ, רובם ככולם שמות שנטייתם במקרא. ההחלטה התקבלה בשנת תשנ"ה-תשנ"ו בעקבות בקשת חבר ועדת הדקדוק של האקדמיה לשקול מחדש את נטיית המשקל הזה לאור נטיית הדוברים להעדיף את הצורות בקיום הקמץ.

תודה רונית, שמחתי לקלוע לדעת מתקני התקנות, שבחרו במקרה זה (ומן הסתם במקרים נוספים) ללכת בעקבות "נטיית הדוברים".

חמין ברגליים

דוד מדר כותב: הזכרת שהמונח "חמין" בא מן המשנה, אבל שם אין פירושו טשולנט אלא פשוט "דברים חמים" וכך נכתב במסכת ביצה "החמין טמונין", משמע, מדובר בצורת רבים של "חם". ובהמשך אותה מסכת נכתב "לא יחם אדם חמין לרגליו". אני לא סבור שבאותה תקופה אנשים רחצו רגליהם בטשולנט.

צהריים חמים

רחל גבירץ כותבת: כקוראת מושבעת של המדור שלך, הגיע הזמן שאתייעץ אתך בקשר למשהו שמפריע לי מאד. הברכה "צהריים טובים". ההגיון אומר, שצהריים, כמו בוקר וערב, הם יחיד ולא רבים. השאלה, אם כן, מדוע הושרש המונח הזה בקרבינו שאפילו שדרני רדיו משתמשים בה? האם זה נכון? האם זהו שיבוש לגיטימי? מה דעתך?

מסתבר שבשנים עברו היתה נהוגה דווקא צורת הדיבור שעליה רומזת רחל, "צהריים טוב", והיא מובאת במילון העולמי לעברית מדוברת של בן אמוץ בן יהודה, וכמוה "אחר צהריים טוב". במערכון המיתולוגי "יופי נחמה" של שייקה אופיר שרה המקהלה "צהריים בא, צהריים בא לעבודה, צהריים בא למנוחה". אלא שבניגוד למקרים אחרים, דווקא הצורה ה"נכונה", "צהריים טובים", נקלטה גם בשפת הדיבור וגם בשפת התקשורת.

אין כל בעיה עם "צהריים טובים", "צהריים" היא מלה בצורת זכר זוגי ולכן שם התואר לאחריה יבוא ברבים, בדומה ל"עיניים יפות" ו"נעליים חדשות". יש תחושת אי נוחות מסוימת ב"צהריים טובים" כי כמעט שאין מתייחסים ל"צהריים" כשם עצם עצמאי היכול לשמש כנושא במשפט (בניגוד ל"ערב" ו"בוקר") , והוא בא בעיקר בצירופי סמיכות של שני שמות עצם (שעות הצהריים, ארוחת הצהריים) או כתיאור זמן (בצהריים, לעת צהריים וכו'). במקרא המלה מופיעה 23 פעמים ומהן רק פעם אחת הוא מופיע במבנה הראשון כאשר איש בושת "שוכב את משכב הצהריים", ללמדכם עד כמה עתיקה הסיאסטה (ויש אומרים שלאפשטונדה). בכל יתר ההופעות במקרא "צהריים" היא תיאור זמן פשוט.

צהריים היא אחת המלים הנדירות שבהן המקרא מביא רק צורה זוגית, וברבדים המאוחרים יותר גזרו ממנה את צורת היחיד. ל"צהר" במשמעות חלון אין קשר ל"צהריים". בלשון ימי הביניים "צהר" פירושו בהירות (המזכירה את "זהר") ובשפה המודרנית פירושה "זנית", מונח מתחום הגיאוגרפיה ותורת האקלים. בשפת הדיבור "צהריים" הפכה תרגום כמעט רשמי ל-lunch: ניפגש לצהריים, איפה אוכלים צהריים, או מה יש לצהריים. ונקנח בע. הלל, מתוך "מרפסות" שבפי להקת החמציצים: "צהרי האחוריים" (צחקוק נבוך ותיקון) "אחורי הצהריים"...

תגיות :
Thomas Quine; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה