השפה המושלמת של יוסי

רוביק רוזנטל | 13 באפריל 2001

על שפתו המיוחדת של יוסי שריד, איך אומרים צרפת ומשחק חביב לילדים תוצרת האקדמיה ללשון

יוסי שריד הוא עתה ראש האופוזיציה, מה שמגביר ובצדק את החשיפה התקשורתית שלו. שריד גם נושא את הכתר הלא רשמי של הפוליטיקאי בעל העברית הטובה ביותר, והעברית שלו אכן מושלמת, ומעידה על מטען תרבותי מעורר השתאות. כלומר, הוא משמיע בדיבור רהוט משפטים מרבדים לשוניים שונים, שעוברים הסבה קלה ושינוי כדי לא ליפול למלכודת הקלישאה. וכך בראיון שקיים לפני החג ב"משעל חם" אפשר היה לשמוע את "שורש פורה רוש ופורענות" – פיתוח יפהפה של "שורש פורה רוש ולענה" מספר דברים. צירוף אחר: "מי שיורה בתינוקת הוא בן בליעל וגם בן מוות", בן בליעל ובן מוות הם שני כינויי-קללה מקראיים והשילוב ביניהם יפה. וכמובן: "אני חושש שמשם תיפתח רעה ותתלקח אש".

שריד משתמש בתחביר ומלות קישור בעלי אופי ספרותי. הוא פותח משפט ב"ואני רוצה לאמר לך דבר..", או מספר כי: "יום אחד בהיותי שר החינוך, נודע לי לתדהמתי..." פתיחה כמעט עגנונית. "בהיותי" ו"לתדהמתי" בהחלט אינם חלק מהשפה המדוברת היומיומית, וכמוהו "חליפת מכתבים". לשריד שילובי משפטים שיש בהם רמז לעברו כמשורר, כגון "לא נוח לי להגיד, אבל צריך להגיד דברים לא נוחים", או פיתוח של פתגמים: "יש יד שמגינה עליך – ידו של צה"ל, אתה נושך את היד שמגינה עליך?" כל הדוגמאות האלה הן משיחה בת כמה דקות, כשמולו עומד רב בישראל, יצחק לוי, ששפתו מלוטשת הרבה פחות אם כי רהוטה וברורה.

אפשר אולי למצוא בשפה הזו, כשפה פוליטית-ציבורית, פגם, ולומר שהיא מושלמת מדי, היא מעוררת השתאות אך לא בהכרח תגובה, ואולי בלי ששריד מתכוון לכך, יש בה אפקט של התנשאות. רטוריקה פוליטית אינה שיח ספרותי, יש לה פונקציות שלא תמיד שפתו של שריד משרתת אותן כראוי. ואולם, כשאתה מאזין לרוב רובם של חברי הכנסת ונבחרי הציבור, השורה  התחתונה היא אחת: שריד מציל את כבודם, ואת כבוד השפה העברית.

איך אומרים צרפת

קיבלתי כמה וכמה תגובות על ההערה במדור הקודם בנושא "צרפת". כל המעירים טוענים כנגדי וכנגד הקוראת יפעת, שיש לאמר צרפת בתנועת a (zarefat), כלומר, שה"צ" מנוקד בקמץ גדול, והרי"ש בשוא נע. יששכר אפל מסתמך על טעמי המקרא, כאשר סימן הטעם מצוי מעל לצד"י ומכאן שזו תנועה ארוכה. שרית זינגר מוסיפה על כך את ההערה באבן-שושן, שיש לבטא צרפת ולא צורפת. מסתבר שהוויכוח בנושא זה קיים כבר שנים רבות והבלשן אבינרי מקציב לו בספרו "יד הלשון" עמוד שלם. תחילה הוא מביא את הטענות מדוע יש לאמר צרפת בתנועת A - ואחר כך דוחה אותן אחת לאחת. בניגוד לאבן-שושן, אבינרי בעד לבטא צורפת, ואני אתו, ויש לי סיבה משלי.

אז מה הטיעונים התומכים בכך שבצרפת קמץ גדול? ראשית, כאמור, כי יש טעם מעל הצד"י, בהופעת המלה בספר עובדיה. שנית, כי הפ"א אינה דגושה, כלומר, אם היה בצד"י קמץ קטן היה צריך לכאורה לאמר zorpat. וסיבות אטימולוגיות: צרפת במקורה היא עיר חוף פיניקית, שככל הנראה נקראה כך כי ישבו בה צורפים. היא מוזכרת גם בכתב היתדות, ושמה המקורי כנראה zariftu. קושרים אותה לכפר צרפנד בלבנון. רד"ק, שפירש את ספר עובדיה אלפי שנים אחר כך, טען שצרפת היא פרנסיה וכך נשאר עד היום.

על כל אלה עונה אבינרי: מיקום הטעם אינו אומר דבר מפני שיש בעניין הזה הרבה יוצאים מן הכלל. הפ"א הדגושה ודאי אינה אומרת דבר, יש מלים רבות שבהן יש אות רפה אחרי שוא נח, הקרוי בדרך כלל "שוא מרחף", מונח שאליו אין אבינרי מתייחס. ובאשר לתעתיק, הוא ודאי אינו יכול ללמד אותנו דברים נחרצים. לעומת זאת, אומר אבינרי, צורפת שייך למשקל פועלה, משקל של מלים רבות ונפוצות כמו חוכמה, שופכה (כ"ף רפה!) ועוד. צרפת בקמץ גדול שייכת למשקל פעלה, ובמשקל הזה אין בעברית שמות עצם. המשקל הזה קיים רק בפעלים (למשל, הלכה).

אבינרי צודק, ואני מרשה לעצמי להוסיף טיעון מחץ: בדרך עלל אנחנו אומרים צורפת, ולא במקרה. זה נשמע יותר טוב, זה נוח יותר להגייה, וזה מתקשר, כפי שמציין אבינרי, למשקלן של מלים אחרות הנפוצות מאוד בשפה. אין שום סיבה להילחם בצורפת, לכל היותר אפשר לנסות ולנצח אותה בכדורגל.

רביעיית האקדמיה

מכון מזי"א שליד האקדמיה המציא משחק נחמד: רביעיות מלים שחידשה האקדמיה ללשון. המשחק הזה נועד כנראה להחדיר את המלים שלא נקלטו בשפה, ולהעניק קרדיט (סליחה, מזכה) למלים שכן נקלטו, כדי שידעו שהאקדמיה חידשה אותן.

היוזמה מבורכת, אבל אני לא בטוח שמשחק אחד יכול לשנות את המציאות, והמציאות היא שיש ירידה ביכולת של מלים של האקדמיה להיקלט בציבור. דווקא המשחק הזה מעיד על כך. זה אינו אומר שהן אינן מלים "טובות", אלא שהצורך בחידוש אינו מספיק בוער בעצמות הרחוב העברי כדי לקלוט מלה חדשה.

מתוך 36 מלים במשחק, אפשר לאמר על 9 שנקלטו לא רע. ביניהן ותיקות כמו חמשה וקלרנית (בתחום המוזיקה) וחדשות כמו מקלדת ותקליטור (בתחום המחשבים). 4 נקלטו אך הן בשימוש חלקי מאוד כמו "רעיונאי" (קופירייטר), "קדימון" (פרומו) ושלטוט. 23 האחרות הן ברובן קוריוז. האקדמיה לא הצליחה להחדיר מלים עבריות לתחום הרפואה, והרביעייה יעפת (ג'ט לג), חישכון (בלקאאוט), אידשון (אפתיה) וחמרמורת (הנג אובר) לא נקלטו. אם תבקשו מהמוכר בקולנוע פצפוצי תירס במקום פופקורן יפצפצו לכם את המה-שמו, וילד שיספר בבית הספר שקנו לו גלגיליים יחטוף מכות מיד (הכוונה, למעוניינים, לקורקינט, ובמהדורה העכשווית סקוטר).

חברה ותיקה באקדמיה ללשון ששוחחה אתי בנושא אומרת, שיחסית לאקדמיות בעולם כמות המלים שנקלטו בעברית מחידושי האקדמיה גבוה ביותר. גם אם זה נכון, המשחק החביב הזה עלול מבחינת האקדמיה דווקא להשיג מטרה הפוכה, כאשר ילדים שישחקו בו ייחשפו לראשונה ולאחרונה למלים שלא שמעו ולא ישמעו מעולם מפי בן תמותה ישראלי.

מילון הישראליות: התנהלות

מלה שנכנסה לאופנה לאחרונה, וכדוגמת מלים אופנתיות אוכלת כל חלקה טובה @ יש התנהלות הקרבות, והתנהלות השיחות, והתנהלות המשא ומתן, והתנהלות של ראש ממשלה והתנהלות של מפקד אוגדה @ "התנהלות" משתלבת בסדרת שמות פעולה הנגזרות מבניין התפעל, שלהן אופי דומה, מעורפל משהו, כזה שאיש אינו ממש אחראי עליו: התחברות, התמודדות, השתלשלות ועוד @ "ניהל" במקרא פירושו הוביל והנהיג; "התנהל" מופיע פעם אחת, בבראשית: "אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה" אומר יעקב לעשו, ומאז "להתנהל" פירושו ללכת בעצלתיים @ השפה המודרנית אימצה את השורש נ.ה.ל לתחום רב הזרועות של הארגון וההנהגה, וכך יש לנו מנהל (שלא לאמר מנכ"ל), וסמנכ"ל, ומנהל לשכה, ועובדי מנהלה, ומנהלנים, וכמובן יועצים לניהול @ חיינו נעים מקריאה דחופה למנהל בית הספר, דרך ראיון עם מנהל כוח האדם של חברת היי טק, מכתב נואש למנהל המחלקה לחנייה בעירייה, ושיחה מפחידה עם מנהל המחלקה הכירורגית @ בקיבוץ של פעם "מנהל" היתה מלה גסה, היום באופנה לשכור עוזבי קיבוצים כ"מנכ"ל הקיבוץ" @ מינהל תקין הוא יעד חשוב אך קשה מאוד להשגה בתרבות הישראלית @ בסלנג שנות השבעים קראו לעוסקים בניהול "מנהלטורים" @ בצבא עוברים בשעת חירום ל"נוהל קרב" או "נוהל חירום", וכל מוסד ראוי לשמו מפרסם מידי פעם "עדכון ורענון נהלים" @ ובכדורגל הישראלי גילו ש"מנג'ר" הרבה יותר יוקרתי מ"מאמן" ומ"מנהל" גם יחד @ לך תנהל התנחלות

 

תגיות :
Ron Almog; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה