אשה עם כובע ובעל

רוביק רוזנטל | 13 ביולי 2001

דובר העברית מוצף מילדותו שלל תקנות שרובן קטנוניות ואינן תורמות דבר לשפה

בשבוע הספר האחרון התעשַתי והחזרתי לביתי ספר שרציתי לשכוח תמיד. הספר שרדף את שנותי ושנות תלמידים רבים בתיכון, הספר שהשניא עלי ועל רבים את לימודי הלשון, הספר שתמיד היה לי אתו דין ודברים פנימי. הלא הוא "ודייק", וליתר דיוק "וְדַיֵּק", בניקוד, מאת יעקב בהט ומרדכי רון. הספר יצא ב-1962, "מהדורה מחודשת" שלו הופיעה ב-1980, (הוצאת הקיבוץ המאוחד) וההדפסה התשיעית, וככל הנראה האחרונה, היתה ב-1994.

לתדהמתי, האפקט נותר. למרות מתיחת הפנים, ברגע שבו לקחתי לידיי את "ודייק" חשתי את אותה בחילה קלה שחשתי כשהספר ליווה את חיי בשיעורי הלשון. ראשית לכל, שם הספר, החמור, המוזר משהו, עם וי"ו החיבור, ואחריו השימוש בציווי, בנוסח "טול ציפורניך, הכן שיעוריך, אהוב את מוריך, ודייק". אחר כך, הצורה היבשה, ההחלטית, ללא צל של חיוך שבה מובאים הערכים. הדוגמאות הן בדרך כלל במשלב שפה שאני מכנה "המשלב המורתי", כלומר, הדרך בה מדברת המורה הסטריאוטיפית שספק אם נותרו ממנה דוגמאות חיות. וכך כותבים בהט ורון: "אמור: הבה נשוחח על הבעיה. אל תאמר: הבה ונשוחח" (195). וי"ו החיבור מטרידה את יוצרי "ודייק" יותר מהעובדה שאף ילד, לא היום ולא לפני ארבעים שנה לא השתמש במלה "הבה". הם נאבקים במלה "הכי" ("אמור: הצעתו של שמעון היא הטובה שבהצעות, ואל תאמר: הצעתו של שמעון היא הכי טובה", עמ' 198) או יוצרים בידול מובהק אך לא מנומק בין "אבל" ו"אולם" (173), ומביאים לכך דוגמה הלקוחה ממש משיח התלמיד העברי: "חשבתי ללוות כסף, אולם חברי יעץ לי להמתין כמה חודשים". עם חברים כאלה, מי צריך את "ודייק"?

הערכים החשובים יותר עוסקים במילים דומות שנוטים להתבלבל ביניהן, כגון "הלוה" לעומת "לוה", "תחולה" לעומת "תכולה", אבל לצידם הבחנות מלאכותיות ומיותרות כמו בין "הֵניח" ו"הִנּיח" או "הֵטיל" ו"הִטּיל". יש הצעות סגנוניות שרובן ממליצות על חסכנות, אבל על כל אלה שורה רוח מטילת שיממון של אנשים שמזמן לא שמעו נער עברי מדבר, ואם שמעו, הזדעזעו במקום להקשיב.

איזה מין קריות

לא הייתי מעלה את זכרו הכאוב של "ודייק" אם לא נפל לידי באותו שבוע ספר אחר, מאת איש אחר, "לשון בני אדם" מאת חיים בלנק, בהוצאת מוסד ביאליק. בלנק היה בלשן ישראלי בעל שם ומעמד, אמריקני במוצאו, שאיבד את מאור עיניו במלחמת העצמאות, היה לדוקטור בגיל 27, ועסק בעיקר בשפה המדוברת, ובחקר דיאלקטים של הערבית. על פי ההקדמה, הרקע האמריקני שלו הביא אותו להתייחס אל השפה באופן תיאורי יותר מאשר באופן נורמטיבי, כלומר, להתייחס באהדה ובסקרנות אל השימוש בשפה, וביראת כבוד פחותה בהרבה אל תקנות השפה וחוקיה. הספר מכיל רשימות שפירסם בעיתונות בשנות החמישים והשישים בשבועון הספרותי "משא", בכינוי ח. קבלן, ואם להתייחס לעיוורונו הפיזי של בלנק, הן מאירות עיניים. אין בהן שמץ מהסמכותיות הזעפנית של "ודייק", ועובר בהן כחוט השני מעין בוז לאלה המנסים לעצור כל שינוי או התפתחות בשפה, שמקורו בדרך כלל בשפת הדיבור, ולקרוא לו "שיבוש".

הספר מרתק ומשעשע ומביא מידע רב, אבל כדי לעמוד על הגישה המכווננת שלו אביא רק משפט אחד מתוך מאמר העוסק במאבק איתנים שנערך בשעתו על ריבוי המלה קריה: "ובכל זאת", ישאל השואל, "רוצה אני לדעת מה עדיף: קְרָיוֹת, קִרְיוֹת או קְרִיּוֹת. מה יותר טוב, עלי לאמר, מה יותר יפה, מה יותר נכון?" התשובה המדעית היחידה אינה לא תשובתו של ועד הלשון (קְרִיּוֹת) ואף לא תשובתו של מילון אבן שושן (קְרָיוֹת וגם קִרְיוֹת) אלא תשובתו של אותו בעל עייף, שאשתו הציקה לו בשאלותיו ביחס לכובע שעליה לחבוש: "תעשי איך שאת מבינה, ושיהיה שקט בבית" (52).

פצצה כלשהי

הקורא יובל שואל: מילה שהחלה להופיע במהדורות החדשות ובדו-שיח היומיומי בתדירות גבוהה לאור המצב הנוכחי היא "פִצצת מרגמה" - האם זוהי איזו הטיה בסמיכות של שם העצם "פצצה"? מצד שני, השדרנים מוסיפים גם: "נפלו שתי פִצְצות." האם "פִצְצה" היא גם שם עצם בפני עצמו המציין פצצה קטנה יותר? ודבר שני, פעם אחד ולתמיד, האם קיימת צורה נכונה אחת לכתיבת המילה "כלשהיא"? כלשהיא/כלשהי/כל-שהיא?"

אפשר להתייחס לשתי הדוגמאות האלה על-פי משל הבעל העייף של חיים בלנק. צורת הסמיכות התקנית של "פצצה" נחשבת "פִצְצַת", אבל "פְצָצַת" מקובלת בלשון הדיבור ונוחה יותר, וגם מתאימה לצורה תקנית חלופית במשקל פְעָלָה (אומרים, למשל, דְרָשַת ולא דִרְשַת). בכל מקרה, "פִצצה" איננו שם עצם בפני עצמו. ובאשר ל"כלשהיא", אני אישית מעדיף את "כלשהי", בדיוק כמו "מישהי" ו"משהו". "כלשהי" מורכבת משלוש מילים או מיליות (כל, ש, היא). היא התהדקה למלה אחת ורוח הצמצום מובילה לביטול האל"ף.

קולט נגד הקללות

הרבה מלים נשפכו כבר על הכוונה של קולט אביטל ליצור לקסיקון של מלים שאסור לומר בכנסת. על פי הכוונה, מי שיאמר אותן יזכה לעונש החמור של דיון בוועדת האתיקה של הכנסת, ואולי יורידו לו מן המשכורת. הכוונה של אביטל בוודאי טובה, אם כי אפשר להתווכח על השאלה האם כל כך נורא שבכנסת מקללים. הקללות אינן בן חורג בשפה, ובשפות מתוקנות ומפותחות מאתנו יש מילוני קללות, תיעוד ולימוד שלהן. הקללות ביידיש, למשל, הן סוג של פניני חוכמת חיים.

גם אם התופעה איומה ונוראה, הרעיון לשלוף מלים מהלקסיקון ולאסור על השמעתן הוא רעיון לא מוצלח. הוא גם מנוגד בהחלט לרוח הדמוקרטיה, הוא המשך של משטרת המלים של הפוליטיקלי קורקט, שניסתה להוציא את הזוהמה מן השפה במקום מנפש האדם. כשמדובר בכנסת, כשתצטרך אביטל לנסח את הכללים תתקשה מאוד. אסור להגיד "שקרן"? ומה עם פלוני חבר כנסת באמת משקר? ואיזה פוליטיקאי לא משקר? ומה עם הצירוף "ערפאת שקרן פתולוגי"? מותר או אסור? הכלל יהיה כנראה "אסור להגיד שקרן אלא אם כן מדובר במנהיג של ארגון עוין". הגידוף האפקטיבי ביותר בפוליטיקה הישראלית היה "פודל" שהודבק על ידי רבין ליוסי ביילין, אבל לא ברור אם ניתן יהיה לאסור על השמעתו בדיון על כלבים קטנים, אם יתקיים משום מה בכנסת. הכלל יהיה אם כן "מותר להגיד פודל, אלא אם כן מדובר ביוסי ביילין".

הקורא טל איינהורן שלח בעניין זה כמה הערות על רשימת המלים שנשמעו בשנים האחרונות בכנסת שהופיעה בידיעה מאת אריה בנדר ב"מעריב". לשם הדיוק צריך לציין שזו אינה הרשימה האסורה על ידי ועדת אתיקה, שעדיין לא הובאה לציבור. איינהורן דווקא מתפעל מכושר היצירה של חברי כהכנסת ומביטויים כמו "זבוב של ביצה", "אבא של אלימות", "תוקע סכין בגב" (שמרוב שימוש מאבד את חינו). "בולטים בפיוטיותם "סוס טרויאני", "גיס חמישי", "מרעילי בארות" (החביב עלי ביותר), "מרטש ומנקר", "חי על הדם" "קדוש מעונה" ו"מלעיז". הוא מציין בסיפוק כי "יש לשבח את חברי הכנסת על דבקותם בשפה העברית והימנעותם מביטויים השאולים משפות אחרות. הכינויים היחידים שנאמרו בשפה זרה ברשימה שהובאה הם "אידיוט", "פרזיט", "פשיסט", "נאצי" ו"טרוריסט". יישר כוח, נבחרי העם!"

מילון הישראליות: חופש

מלה המבטאת משאת נפש נעלה המתנקזת אצל הישראלים לימי הקיץ @ "החופש תם, נצא לדרך", שרה להקת הצ'יזבטרון; "החופש, החופש, החופש, החופש בבית הבראה", שרו אורי זהר ואילנה רובינא, לפני שלקחו חופש זה מזו @ "בלוז לחופש הגדול" הוא סרט ישראלי משפיע על מלחמת יום הכיפורים @ חופש מופיע במקרא פעם אחת בצירוף "בגדי חופש" ביחזקאל, פרשנים מציעים את הפירוש המפוקפק שמדובר בבגדים נוחים לרכיבה @ האדם החופשי במקרא היה לפני כן עבד, ומי שזוכה לחופשה היא השפחה, בספר ויקרא @ החרדים נהגו לקרוא למי שאינו דתי "חופשי" ככינוי גנאי, הלא דתיים אימצו אותו ככינוי חיובי, עד שהחליף ה"חילוני" את ה"חופשי" @ שלום כהן ויהושע פרץ רצו עם מפלגת "חופש" לכנסת ב1977-, הם לא עברו את אחוז החסימה @ מחדש המלים מן ההשכלה משה שולבוים הציע לקרוא לליברל חפשן, יונתן רטוש הציע חופשני, הרב זליגר חפשוני, וכן הוצעו בעל חירות, דרורי וחפשני; בסוף נשארנו עם ליברל @ הרוויזיניסטים העדיפו על פני החופש את מלת ההדר "חרות" @ בפרפראזה על אנטול פראנס, השוק החופשי מעניק לכל אדם את החופש לישון מתחת לגשר @ "חופש הדיבור" הוא העקרון הראשון והמכריע בחוקה האמריקנית @ סגנון חופשי בשחייה הוא שם גמיש למה שהיה פעם סגנון חתירה @ בקיבוצים הונהגה בשנות השמונים "שנת חופש" למתחבטים על המשך דרכם @ "מקצועות חופשיים" הוא שם נרדף למי שמשועבד לקריירה, "אהבה חופשית" היא מונח עתיק מתקופת הטרום-איידס @ "חודשי חופשי" הוא כרטיס לקהיליית נוסעי האוטובוסים, "חנייה חופשית" היא חלום באספמיה @ "אזרח הוא חייל בחופשה שנתית של אחד עשר חודשים" קבע הרמטכ"ל השני, יגאל ידין @ עמוד נוח, עמוד חופשי, חופשים!

תגיות :
Andi orosco; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

אמנון ורנר
איך שכחת את "בגד החופש" לכל קבוצת ילדים בקיבוץ, היה בגד חופש אותו קיבל מי שיצא מהקיבוץ לעיר הגדולה. לאחר שנים כבר היו לכול ילד בגדי חופש
18 ביולי 2015 הגב
חגית מאיר
לעניין פְּצָצַת או פִּצְצַת, אני נזכרת בטקס מוזר משהו, שהיה נהוג בשעות בין הערביים בטירונות שעברתי לפני שנים הרבה: היו מעמידים את כל המחלקה במסדר, קוראים לאחת הבנות לעמוד לפני המחלקה, ולקרוא מעיתון שסופק לה את הכותרות שבעמוד הראשון, ואם היה מעט זמן, גם קצת מכל ידיעה. משהגיע תורה של אחת הבנות, שהחלה לקרוא ידיעה אודות התנכלות לכלי רכב משורין שנע בדרך הפטרולים, נפלט לה שׂיכּול אותיות מרהיב אוזן: בִּזְזַת פָּצוּקָה
18 ביולי 2019 הגב

הוספת תגובה