החבר'ה מהשכונה מנהלים את המדינה

רוביק רוזנטל | 23 בפברואר 2001

תרבות הכינויים הישראלית נעוצה בתקופת היישוב ובעיירה היהודית, ספר תרגומים חדש ועל המילה "זיגזג"

הפוליטיקה הישראלית המודרנית היא פוליטיקה של כינויים. פואד ואברום מתקוטטים ביניהם מי יעמוד בראש מפלגת העבודה, בעוד אריק גבר בינתיים על ביבי, והוא משתדל לנטרל את השפעתם של גנדי ואיווט על מהלכיו והישרדותו הפוליטית ולמצוא תפקיד לסטיב (כינויו הסודי של סילבן שלום) ולרובי, בעוד טומי מביט בעיניים כלות בממשלה ההולכת וקמה בלעדיו. פוליטיקאי שלא ידע להצטייד בשם סחבקי, שם שיכניס אותו לחבורת סוד מוחלט בהחלט, נמצא בנחיתות תדמיתית, ובעניין זה אין הפיכות. אם לא נאחזת בשם שזכית בו ביושר בילדותך, בתנועת הנוער או לכל המאוחר בצבא, לא תזכה בו בדרך כלל בשלבים מאוחרים יותר.

צ'יץ', טליק וברן

תרבות הכינויים הישראלית נולדה מתרבות הקולקטיבים הישראלית, ולכן היא בעיקרה אשכנזית. בקיבוץ ובתנועת הנוער נהגו להדביק כינויים ולשמר אותם, והכינוי הפך השם שבו מכירים אדם בכל מקום, ואם היתה סביבו הילה היא נדבקה לכינוי ולא לשם. כדי להיפטר משמו היה על אדם להיפטר מעברו. הפלמ"ח טיפח מאוד את תרבות הכינויים, וצמרת צה"ל של הדורות הקודמים היתה ממש חבורה שכזאת, כשם ספרו הידוע של "פוצ'ו". צ'יץ' (שהיה לראש העיר העברית הראשונה), וטליק (שהמציא את הטנק המשוכלל בעולם) וברן (שהניף את דגל הדיו) ורפול (הרמטכ"ל) וצ'רה (הרמטכ"ל) וישכה (ההוא מכפר קאסם) וזארו (הוא האלוף זורע) ומוטה הם רשימה מדגמית. פואד הביא את שמו-כינויו מן הצבא. הפוליטיקאים האזרחיים נצמדו למסורת ולעתים הפך הכינוי לשם שלישי רשמי המובא בסוגריים, כגון אברהם (בייגה) שוחט, משהו כמו ה-W אצל ג'ורג' בוש הבן. במרצ, מפלגה ששורשיה קיבוציים, אפשר למצוא בכפיפה אחת את אבו (אבשלום) וילן, ג'ומס (חיים אורון) ומוסי (משה רז). בין הנשים התופעה קטננפוצה פחות, מה גם שיש מעט נשים בפוליטיקה, ובכל זאת ניתן לראות את יולי (תמיר) חוזרת לאקדמיה, בעוד ציפי (לבני) מתקרבת לממשלה

יוסי וגולדה

תופעת משנה היא אנשים ששמם הפרטי נשאר כינוי, בדרך כלל דומה לשם המקורי, והם מוזכרים בשמם המלא: כינוי פלוס שם משפחה. יוסי (ולא יוסף) הולך תמיד עם שריד או עם ביילין או עם פלד, רפי (ולא רפאל) פלד, מוטי (ולא מרדכי) גילת או קירשנבאום, ועוד רבים בכל אתר ואתר. רבים מן ה"אלי" היו אליהו ואליעזר, ומן ה"אבי" היו אברהם ואבשלום. מנהיגים עכשוויים לא מעטים מהלכים עם מעין כינוי, כלומר, שמם הפרטי נהגה באופן לא תקני, בדרך כלל במלעיל. א-הוד (ואולי א-אוד..), ח-יים, דל-יה, נו-מי ועוד.

דור המייסדים לא היה רשמי יותר אבל בכל זאת הביא גינונים אירופאיים ולכן בדרך כלל הם נהגו לקרוא זה לזה בשמות המשפחה וכך זה דבק בציבור. אשכול, טבנקין, נמיר וספיר (בדרך כלל במלעיל) היו מוכרים לכל. מי שזכה לכינוי ציבורי היה בדרך כלל אגדה בחייו: גולדה ("לא נחמדים"), טדי (שהפך לאיצטדיון), ברל (שהיה לרב מכר) וזיאמה (זלמן ארן, שר החינוך מיתולוגי בעבר הרחוק). למשה שרת ולמשה דיין קראו "משה" במלרע, כראוי. עם זאת, ההיסטוריון יחיעם ויץ מספר על דיפלומט בריטי ששירת בישראל בימי שלוט משה שרת כראש ממשלה, ודיווח בארצו ש-his excellency בעברית הוא "שמע משה" (משה במלעיל), על פי מה ששמע מנהגו של משה שרת.

במחנה הלאומי היו נהוגים שמות מחתרתיים, שהיו לעתים לשם הציבורי, כמו יאיר (מפקד הלח"י), ומיכאל (יצחק שמיר). מנחם בגין נהג לקרוא לחיים לנדאו, אביו של עוזי, "אברם" כשמו המחתרתי. בקרב פקודיו נקרא בגין "הזקן" גם כשהיה בן 40, וכך נקראו גם בן גוריון (שכונה גם בי.ג'י.) ויצחק שדה.

אוברי, ברני ואייב

היו גם קבוצות משנה במנהיגות שהיתה רובה מורכבת מעדות אשכנזיות. החבורה האנגלוסכסית כללה את אוברי (אבא אבן), ברני (דב יוסף) ואייב (אברהם הרמן). בין היקים בלטו פליקס (פנחס רוזן) וגוסטב (גרשום שוקן), והפולנים של מפ"ם תרמו את מייטק (מרדכי בנטוב) ויולק (ישראל ברזילי). הכינויים האלה השתמשו במעגלים הפנימיים החברתיים והפוליטיים בהם פעלו האישים דלעיל. נראה, בלי להתחייב בהכללות, שהתופעה פחותה בהרבה בין יוצאי ארצות ערב ובציבור הדתי. אני מסתכן גם בחיזוי שהתופעה תפחת בדורות הסלבריטיס הבאים, בין היתר עקב החדשנות והגיוון הרבים במתן שמות לילדי הדורות החדשים. תרבות הכינויים מעידה על מעין בושה בשמות האנכרוניסטים לכאורה שנתנו האבות המייסדים לבניהם.

סוכן השפה הישראלי המוביל, התקשורת, אינו עקבי בשימוש בכינויים. הדיווח החדשותי היבש מקפיד בדרך כלל על השם המלא, אבל בתחום הפרשנות, הצבע והסיקור הטלוויזיוני פורחים הכינויים ומתאימים לאווירה הסחבקית של מדינת החבר'ה. בתקשורת העולמית התופעה הזו קיימת פחות. פוליטיקאי יוצג בדרך כלל בשם משפחתו, או בשם המלא. יש יוצאים מהכלל, כמו ביל (ויליאם) קלינטון וג'ימי (ג'יימס) קרטר נקראו בכינוייהם כיוון שביקשו כך במפורש. אין זה אומר שמנהיגי ארצות הברית לא נשאו כינויים, כגון אייק (אייזנהאואר) רוני (רייגן) והכינוי הלא מחמיא "דיק" לריצ'רד ניקסון. בתקשורת אנגלו-סכסית יש הבחנה מסוימת כאשר האמריקנים מסתפקים בשם, בעוד הבריטים מרבים יותר להשתמש ב"מיסטר" לפני השם. בעברית, כאשר קוראים למישהו "מר" (נוסח "מר ברק" של אריק שרון) יש לכך צליל כמעט מלעיג.

השיר מן הבקתה

קובץ השוואות התרגומים "הנשיקה מעבר למטפחת" שהוציא אשר רייך בהוצאת עם עובד הוא בית ספר גם לאוהבי שירה וגם לאוהבי שפה. הוא בוודאי דרך מרתקת ללמוד את סודות ומסתרי התרגום. וכדי לתת מעט מן הטעם, כמה מלים על שישה תרגומים לשירו של גיתה "שיר לילה של נודד". רייך מספר כי גיתה כתב את השיר כשהיה כבן שלושים בעפרון על קיר בקתה בהרים במהלך טיול. חמישים שנה אחר כך, זמן קצר לפני מותו, חזר במקרה לאותה בקתה, והשיר היה עדיין שם. בעברית יש לו כארבעים תרגומים, וכמה מתרגמים מביאים לו יותר מגירסה אחת. בששת התרגומים הם מתקופות שונות, מתרגומו של שלמה מנדלקרן ב1888-, תרגומו של טשרניחובסקי ב1937-, ותרגומים מודרניים של מרדכי אבישאול, אמיר אור ואריאל הירשפלד (יחד), שמואל שתל וישעיהו פלס.

רוב המתרגמים, פרט למנדלקרן, משתדלים לעקוב אחרי המקצב והחריזה של גיתה. רובם גם קרובים למקור בתוכן השיר. הבחירה במלים מגוונת. gipfeln הגרמני שפירושו פסגות הר מתורגם ל"פסגות", "פסגות הרים", "שפיים" (מלה תנ"כית במשמעות דומה), "גבנוני הרכס" של טשרניחובסקי, ו"הר ושניר". “wipfeln” שפירושו צמרות עץ מתורגם גם הוא בכיוונים שונים: "עלי שיח", "אמיר", "בעלים – בדֶחֶס" של טשרניחובסקי ו"צמרות עצים". דֶחֶס מנוקד בשני סגולים, על פי אבן-שושן, למען החרוז. צריך לומר דַחַס. כשמגיעים למלה ruh האופציות מצומצמות יותר: "דממה" (המועדפת) ו"מנוחה". fogelein (ציפורים קטנות, יש טעות דפוס בספר) מתורגם ל"עוף", "ציפור", ועל פי מנדלקרן "בעלי כנף ואבר". מכל מקום, המתרגמים, ולא ברור אם הכירו זה את תרגומו של אלה שקדמו להם, משתמשים כמעט בכל ההיצע שמציעה להם העברית.

בכל התרגומים המודרניים ניכרת הנטייה לפשטות, התואמת גם את המקובל בשירה העברית המודרנית וגם את רוח השיר. אבל אהבתי מאוד את טשרניחובסקי, שבעצם כתב שיר משלו ונטל לעצמו את חירות המשורר, כולל בשיבושים מחושבים של השפה. "גבנוני הרכס / שרויים במנוחה, בעלים – בדֶחֶס / על גבי שׂוּכה / רוח לא משַטֶּה, / עוף לא מתיפח – / עוד מעט חכה אך / תַּנָח גם אתה.

לא שייך

אבישי ליוביץ' כותב ביחס לקבוצת השורשים המתחילים ב פ.ר. אליהם התייחסתי במדור הקודם: השורש פ.ר.פ. יוצא מכלל שרשי פ.ר.X. הוא שונה במשמעותו (פירושו חיבור, איחוי, רכיסה, קשירה) ואין הוא ממוצא שמי כי אם יווני. אבישי צודק. תודה, אבישי.

מהו זיגזג

מקורו לטיני, כאשר בלטינית פירושו קו מקוטע. משם עבר לגרמנית (זיק-זק) ולצרפתית (זיגזג) במשמעות המקובלת של קו שבור וגויר כהלכה לעברית באותה משמעות. המשמעות המטפורית של התנהגות אנושית הפכפכה מקובלת זמן רב, אבל אהוד ברק זכה לטעום את נחת זרועה יותר מכל איש ציבור לפניו.

הפועל זיגזג מופיעה בתלמוד במשמעות עשה שיהא שקוף וזך כזכוכית, ("שאין בודקין אותו אלא בשמן, מפני שהוא מתון ומזגזג"); חילוף העיצורים בין "כ" ל"ג" הוא תופעה פונטית מקובלת, ועל כן גם התומכים בהפצצת סכר אסואן מסתפקים בינתיים בסגר על השטחים.

האקדמיה המציאה בראשית שנות החמישים מלה עבור זיגזג: "סיכסך" כנראה עקב האופי הלטיני של זיגזג" ומצאה לכך סימוכין. סכסך המקראי פירושו גרם ריב (כמשמעותו היום), בתלמוד פירושו גם בלבל והתפתל סביב משהו ומכאן נולד פירוש של רש"י שאמר: סכין פגומה מסכסכת בבשר, כלומר, אינה חותכת בקו ישיר אלא שבור. סיכסך, מכל מקום נעלמה מהשפה, אך ניתן לאמר שמפלגת העבודה מתנודדת עכשיו בין הזיגזג של מנהיגה הפורש, לסיכסך של מנהיגיה העתידיים.

תגיות :
Michael Coghlan; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

מיכאל ברק
קראתי באיזה מקום שפואד היה שמו העירקי של בן-אליעזר ז"ל אני מניח שלך כלים טובים יותר לאמת או לשלול זאת. מיכאל
19 בינואר 2017 הגב
ורדה צבי
אני רק שאלה ובקשה נכדו של אחי בן14 ונכה . אבל ספורטאי מצטיין. הוא לא מרוצה מהמושג : משחקים פאראאולימפיים. כלומר אולמפיאדת הנכים. אולי יש באמת מילה טובה יותר בעברית? אודה על תשובה .
30 ביוני 2018 הגב

הוספת תגובה