בקטע כאילו פוסטמודרני, כזה?

רוביק רוזנטל | 01 בפברואר 2002

המילה "קטע" משמשת בכל אתר לשוני ומשתלבת בשפת ה"כזה כאילו", מיהו שהיד, ואיך אומרים, יורו או אירו?

סיפור אמיתי. באחד מימי השבוע שעבר התקשרה אלי העלמה ע. (השם שמור בכספת) וביקשה "לעדכן פרטים" על פעילותי העיתונאית לצורך קטלוג כלשהו.

"אני עורך הדעות של "מעריב", ציינתי לצורך פתיחה.

שתיקה. מן העבר השני נשמע קול שקשוק גלגלי המוח, ואחריהם שאלת המחץ.

"זה כאילו בקטע של דעות כזה?"

השתיקה שלי היתה קצרה יותר.

"אפשר לאמר, כן, בהחלט. כאילו בקטע של דעות. כזה.".

העלמה ע. נאנחה אנחת רווחה ולי היתה הארה. אפשר להסביר כל דבר לכל אדם דובר עברית, צריך רק לתרגם את זה לשפת ה"כזה כאילו קטע".

למשל, ראש הממשלה מסביר את האסטרטגיה המדינית ואף אחד לא מבין מה הוא באמת רוצה, ואז הוא עובר לתרגום.

"אנחנו כאילו בקטע של למוטט את ערפאת כזה? עכשיו זה בקטע שכאילו ערפאת תקוע כזה בבית שלו?". שימו לב לסימן השאלה המתריס, התמה, תמצית מהותה של שפת ה"כזה כאילו קטע".

או שבנות כאילו לא מבינות על מה נרגשים הבנים? אז נביא להם את זה מתורגם עם קצת לייבוביץ:

"כדורגל זה כאילו ש11- חוליגנים בקטע של לרוץ כזה אחרי כדור אחד כאילו?"

וכך הלאה וכך הלאה.

שפת ה"כזה כאילו קטע" היא שפה עם אפקט נשי, קצת מתפתלת, קצת מתחנחנת, ובעיקר, אופוזיציה גאה לשפת המאצ'ו הישראלי, זה שיודע הכל תמיד ולא עוצר באדום. היא מפתיעה באורך ימיה. יש לה כבר ותק ניכר של כחמש עשרה שנה, והיא הפכה כבר לפרודיה על עצמה בטקסטים ומופעי סטנד-אפ, כמו במופע הסטנד אפ של דבי ונולי, אבל ממשיכה להתקיים ולהישמע בעיקר כשפת נוער.

לכל אחד ממרכיבי השלישייה מעמד עצמאי ומשמעות או תפקיד הניתן להגדרה. "כאילו" הוא נציג הפוסט-מודרניזם בשפה: שום דבר אינו ממש חשוב, בעצם, שום דבר אינו ממשי. ל"כאילו" מקבילה אמריקאית נפוצה ויש טענה שהיא מקורו של ה"כאילו" הישראלי, והיא המלה like הנשמעת בשיח רחוב אמריקני בכמויות מסחריות. הגששים נתנו כבר לפני שנות דור שידרוג ל"כאילו" במסגרת "ישראבלוף" והפכו אותו שיקוף של היעדר הנורמות וכללי המשחק במציאות הישראלית.

"קטע" חי ובועט מכל פינה כבר למעלה מעשרים שנה. יש טענה שמקורו בערבית העירקית (קַטַע) שם הוא נפוץ בשפה בשימוש דומה, והגיע לעברית הישראלית כמו קבוצת מלות סלנג אחרות. "קטע" אהובה מאוד על פרסומאים שזיהו את הגמישות שלה וגם עושים להפצתה. בדרך כלל יש לה גוון של צחוק או שמחה ("הלכו קטעים"), או התרגשות ("איזה קטע!"), אבל היא יכולה לייצג אירוע רציני ("היה שם קטע ממש קשה"), לסייע במיון וקיטלוג ("בקטע של"), או לשמש כאיום ("מה הקטע שלך?!"). "קטע" מרמזת על עולם הספרות והאמנות, שם תפקידה טבעי: היא חלק מהסיפור, המחזה או הסרט. גם בכך השימוש בה ביחס למציאות הלא-בדיונית מציע פרשנות פוסט-מודרנית: שום דבר אינו מה שהוא נראה, אין "מציאות", יש "קטעים".

"כזה" היא הקשה ביותר לאיתור, תוספת מידלדלת וכמעט חסרת משמעות, ילדותית וגם בה יש סיוג של המציאות: לא "זה", או "זהו זה". כזה. לפי תחושתי היא המלה הפחות עמידה מבין השלוש. למשולש יש כמובן ואריאציות. אפשר לרוץ עם "כזה כאילו" בלי "קטע", אפשר לוותר על ה"כזה", ואפשר פשוט לדחוף "כאילו" כל שתי מלים. דוגמה טרייה מראיון בערוץ 2 בעקבות הפיגוע בירושלים: "שאלתי אותה מה קורה כאילו, כאילו מה אתם כל כך לחוצים?"

על במותיך שהיד

הצהרות ההתאבדות של ערפאת שמו שוב על סדר היום הלשוני את המלה המדאיגה את היהודים ובצדק, "שהיד". בעניין זה שואל הקורא איתי על ההבדל בין המילה "שהיד" שפירושה "קדוש" לבין המילה המקבילה בעיברית: "חלל", המתקשרת אצלו ל"חול" שהוא היפוכה של הקדושה. איתי אחר, איתי גלמור, שואל באותו עניין, "האם המילה חילול (חילול הקודש) נובעת מהשורש ח.ל.ל. (דהיינו מת) או מהשורש ח.ו.ל. (דהיינו חולין), והאם יש קשר בין שני השורשים שלעיל?"

התשובה מסובכת משהו אבל חשובה בהשוואה הבין-לשונית והבין-תרבותית. "שהיד" הוא מרטיר, הרוג קדוש, אדם שנהרג למען אללה, ומשמעותו "עד". המונח התפתח מהסורה השלישית בקוראן, פסוק 169, שעסקה באבידות הרבות שספגו אנשי מוחמד במלחמה בין מכה ומדינה בשנת 625. על כך אמר להם מוחמד: "אל תחשבו את מי שנהרג בשביל אללה במתים. חיים הם אצל אללה". מכאן התפתחה התורה בעל פה הקובעת, שהנהרג במלחמה מעיד על אמונתו באללה, והוא הוא השהיד, משמע העד. בהקשר לכך התפתחה גם "העדות", השהאדה, שהיא פסוק יסוד באיסלאם: "אני מעיד שאין אלוהים בלי אללה, ומוחמד הוא שליח אללה. לימים התייחסה הגדרת השהיד גם למי שמת בהגנה על רכושו או בעלייה לרגל לחאג'. בעברית, העד המקביל הוא דווקא אלוהים, במלה הנדירה שהד המופיעה פעם אחת במקרא בצירוף הידוע מספר איוב: שהדי במרומים, כלומר, אלוהים הוא עדי. לפסוק הקוראן יש גם מקבילה במסכת ברכות (י"ח א'): צדיקים במיתתם נקראים חיים.

שהיד הוא על כן מונח דתי, ובשימוש העכשווי שלו בסכסוך פירושו שכל פלסטיני הנהרג במהלך האינתיפדה הוא שהיד, לא רק המתאבד. חלל, לעומתו, אינה מלה בעלת משמעות דתית, אלא מלה נייטרלית, שמקורה מקראי, המייצגת חייל שנהרג בקרב בידי האויב, ואולם היא עברה מעין שידרוג ומשרתת את אתוס הגבורה הישראלי. ה"חלל" הוא הדרגה הגבוהה ביותר בהייררכיה הלא רשמית של הרוגי מערכת הבטחון, לעומת זה ש"נספה" (בתאונה), "נהרג" (בתאונת ירי), "נפטר" (ממחלה) או "שלח יד בנפשו".

יש בשימוש הישראלי יחסי תחרות והשלמה בין "חלל" לבין "נופל" שהיא מלת אתוס רחבה יותר, וגם מקורה מקראי. מניין ה"נופלים" בצה"ל כולל גם את אלה שאינם "חללים". שתי המלים נולדו במקביל כבר במקרא. ה"חללים" הם ממשיכי דרכם של שאול ויהונתן בקינת דוד הגדולה, "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים". בצירוף הזה של הסמל הלאומי ("הצבי ישראל") וערך אנושי עליון ("גיבורים"), מוענקת כבר לחלל המקראי עוצמה מיתית. גם ה"חללים" וגם ה"נופלים" אינם בהכרח עברים או יהודים, יש חללים גם לאויב, וגם כאן נמצא הבדל בולט בינם לבין ה"שהידים". שתי המלים מופיעות לעתים בקירבה כמו בקינת דוד. הצירוף "נפל חלל" מופיע במקרא 9 פעמים.

גם "חלל" וגם "נופל" נולדו בהתפתחות לשונית האופיינית למקרא, מתיאור פיזי של התרחשות או מעשה, ללא כל הילת קדושה. "נפל" מקורו באירוע הפיסי עצמו, נפילת האדם לאחר שנפגע. "חלל" פירושו "חור". אנשים נהרגו במלחמות של אז מנעיצת חניתות וחרבות, שיצרו חורים וכמו הפכו את גופו של המת ל"חלול", מלא חורים. על כן יש שורש משותף להרוג במלחמה ולחלל החיצון (שהוא לכאורה חור ענקי), כמו גם לחליל, שהוא קנה עם חורים.

אין לכל אלה קשר עם חילול הקודש או עם "חולין". אלה שני שורשים זהים בעיצוריהם אבל שונים במקור ובמשמעות. במשמעות הזו השורש חלל מתייחס במקרא להפרת איסור ומכאן גם "חלל", בן לבעילה אסורה של כהן, וגם "החל" (משורש חלל), כלומר, פתח משהו שהיה סגור קודם לכן. בניגוד לחלל המלחמות, לחלל הזה משמעות דתית מקידמת דנא. מכאן באה המלה "חול" שפירושה "מה שאינו קדוש", "מה שמחלל את הקודש". המלה "חילוני" הוטבעה על ידי פרופ' יוסף קלויזנר, והיא גלגול פונטי מ"חולוני", מי שדבק בחול.

האירו ומלחמת התרבות

יוסי שמר מבקש לדון במלה "אירו". כידוע, הוא כותב, האקדמיה ללשון העברית בחרה בשם זה עבור המטבע החדש, אך בעתון "הארץ" ובעוד כמה מקומות מעדיפים להשתמש בביטוי האנגלי "יורו". לשמחתי, הוא כותב, הרדיו והטלוויזיה אימצו את המושג הנכון "אירו". שמחתו של יוסי מוקדמת כי בחדשות ערוץ 2 שמעתי אומרים "יורו". "יורו" נשמע טוב יותר, ולכן יתכן שהמונח הזה יתפוס. עם זאת, לאקדמיה היה טיעון הגיוני בבחירתה ב"אירו": אנחנו אומרים "אירופה" ובכל מדינה נגזר שם המטבע מהדרך בה הוגים "אירופה". בעיני יש משהו משעשע בעצם השאלה איך נכון לאמר בעברית אחת משתי מלים לועזיות, או כפי שאומר יצחק אנגלברג, מה עניין עברית לכאן? דולר היא מלה עברית?

מסתבר, על פי מכתבים שהגיעו אלי גם כעורך הכאילו-בקטע-של-דעות-כזה ב"מעריב", שבכל זאת מדובר כאן במלחמת תרבות. דניאל קסוטו מעופרה כותב: "הגיית euro בשם יורו היא לפי מתכונת הקריאה האנגלית בלבד. יש לשים קץ, הוא כותב, להשתלטות האנגלית על שפתנו, והשם אירו יהיה אבן הדרך הראשונה בתהליך זה". משה ברק מקיבוץ גבת כותב: "לקרוא למטבע בשם שניתן לו בארץ מעבר לים שאין לו כל נגיעה אליו, גובל בהתבטלות מוחלטת בפני גל האמריקניזציה".

עמדה מעניינת מובאת במאמר נרחב של דורון מודן, איש היי-טק העוסק בבלשנות. מודן שואל א-פרופו סוגיית האירו-יורו, איזו שפה תבחר אירופה המאוחדת, בתהליך ההתקרבות התרבותי הצפוי לה. לדעתו יש שתי מועמדות: האנגלית, השפה הגלובלית הרשמית, והאספרנטו. "מקטרגיה של האספרנטו", טוען מודן, "טוענים שהיא אירופוצנטרית מבחינת אוצר המלים שלה, אך דווקא "חסרון" זה מהווה יתרון לאזרחי היבשת, הדורשים שפה שאינה שייכת למדינה ספציפית, ועם זאת מהווה קניין כולם, ממש כאיורי הגשרים על שטרי האירו, הנעדרים כל שיוך מדינתי". מודן אינו אוהב את האנגלית, שמקור כוחה היום הוא ההתנשאות האמריקנית, ועל כן גם הוא לא אוהב את "יורו". דרך אגב, איך הבית שלנו ביורו 2004? הגרלה סבירה, הה?

תגיות :
Cecilia Teodomira Márquez; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה