הלווייתנים המתאבדים וכרישי הנדל"ן

רוביק רוזנטל | 11 באוקטובר 2002

דימויי אנשים לבעלי חיים רווחים בשיח הפוליטי ובחיי הציבור: הלווייתנים של רמון, הנחשים של יעלון, שלא לדבר על קרנפים, פודלים וסתם שפנים וקרציות

"נאום הכבשים" של חיים רמון בוועידת העבודה האחרונה נכנס לרשימת המכובדת של נאומי מפתח, כמו נאום הלווייתנים שלו בוועידת המפלגה ב-1994, בזכות האפקט שיש לדימוי בני אדם לחיות. כבשה היא הדימוי המרכזי לקורבן חסר ישע. מקור הדימוי בניב "הולכים כצאן לטבח", על פי "התיקם כצאן לטבחה" בירמיה ופסוקים נוספים, והוא נחקק בכרוז ההתנגדות של אבא קובנר בגיטו וילנה (1941), "אל נלך כצאן לטבח". הדימוי העכשווי של הכבשה כקורבן התחזק ממקור בלתי צפוי, הוא שם הסרט "שתיקת הכבשים", שהפך במהירות לקלישאה והוצא מהקשרו: בסרט עצמו הכבשים דווקא צורחות מאימה. בגירסת הכבשים נוסח רמון תומך גם דימוי החוואי שדבק באריאל שרון.

כרישים וברקודות

דימוי הלווייתנים שעליו חתום רמון נולד בהקשר מודרני. הלווייתנים המתאבדים אל החופים אמנם אינם תופעה חדשה, אבל הם חדרו לתודעה הציבורית בזכות התקשורת החזותית. הדימוי מפתיע: הלווייתן הענק כאן אינו דימוי ליצור מדיני ענק וחובק כל נוסח הפילוסוף תומס הובס, אלא דווקא ליצור חסר דעת ונואש.

בעקבות הלויתן זורמים בעולם המים דימויים נוספים לרוב. בראשם ה"כרישים". במאה ה-16 היה הכריש כינוי לנוכל, במאה העשרים התפתח ככינוי לאדם בעל מומחיות מובהקת, ובדרך כלל חסר מצפון. השימוש בעברית בדימוי נועד בעיקר ל"כרישי נדל"ן", בעדיפות שנייה ל"כרישי העולם התחתון", אבל הוא מתרחב לאנשים המרבים בפעילות מסוימת ושולטים בה כמו "כרישי אינטרנט". יש גם שם תואר: באחד האתרים מסופר על "ניהול המשחק הכרישי" של פיני גרשון.

עולם המים מספק לזירת הדימויים הציבוריים את ה"ברקודות", העיתונאיות הנשכניות נוסח שלי יחימוביץ, כינוי שהודבק להן בעיקר בחוגי הימין במסגרת מלחמתם ב"מאפיה השמאלנית" בתקשורת. הברקודה היא דג טרופי בעל שיניים גדולות. ה"מדוזה" היתה בסלנג של עשורים קודמים דימוי נפוץ לגבר או אישה חסרי צורה. גם התלמוד תרם את חלקו בדימוי "דג רקק", במקור דג החי בביצה, לאדם חסר חשיבות. במסכת מועד קטן נכתב: "לויתן בחכה הועלה - מה יעשו דגי רקק?".

בשפות מערביות רבות משמש הקוף כינוי ל"אחר", בדרך כלל לכושי (ape), שזוכה בסלנג האמריקני לכינויי חיות נוספים, כמו "קון" (קיצור של "רקון") ו"ארנב הג'ונגל". "נאום הקופים" של דוד לוי חיבר שלא בטובתו את הקופים לעדות המזרח, אבל הדימוי בעל האחיזה החזקה יותר בעברית הישראלית הוא "בבונים". הדימוי התייחס תחילה למזרחיים, הבבונים של היום הם גברים שעירים וגסים מכל העדות, והכינוי נשמע לא מעט בטקסטים נשיים. התשובה הפוליטית ל"בבונים" בגירסה הגזענית היו "הפנתרים", כינוי שיובא מהסצינה האמריקנית של מאבק השחורים. בשנות השבעים צץ בעקבותיהם "פנתרוביץ", רדיקל מזרחי ממוצא אשכנזי, ונעלם. "פנתר ורוד" הוא לא רק סרט, בשעת הדחק הוא לוחם זכויות ההומוסקסואליים.

כמה חיות הפכו לדימויי סקס. "שפנפנות" יובאו היישר מתרבות הפלייבוי, והפרגית (או הפרגייה בלשון שנות השבעים) היא יבוא ישיר כתרגום של chick האנגלית. הדימוי המוביל בתחום המין הוא החתול. "חתולת מין" התיישן מאוד ושייך לתרבות הלשונית של העולם הזה משנות החמישים. בירושלים נפוץ המונח "חתולות", במלעיל, כשם לבחורות המפגינות סקס בוטה, ואזור רחוב הלל וגן העצמאות קרוי בז'רגון הירושלמי "כיכר החתולות".

נחש צפע ושאגת האריה

הפוליטיקה היא כר לא רע לדימויי חיות, דימויים רבים נלקחים מעולם הזוחלים. מרן עובדיה יוסף כינה את אהוד ברק "נחש צפע", ואת הערבים "נחשים". חיים חפר כתב בשנות השישים את "איך קרה שהפשפש עלה למעלה" בביצוע רביעיית מועדון התיאטרון. אז רווחה הדעה שה"פשפש" הוא שמעון פרס, אך הוא נשאר דימוי כללי לפוליטיקאים. עולם הרמשים הוליד שורת דימויי אנשים מהסוג היותר מעליב: ה"קרציה" וה"עלוקה" לנודניק, ה"תולעת" ליצור נקלה (מקובל גם באנגלית), ובתחתית הסולם, ה"שרץ". עולם הרמשים מביא גם דוגמה, אולי יחידה במינה, בה רמש נקרא על שם אדם: החומיינים, חרקים קטנים ומעצבנים.

מול כל הקטנים האלה עומד איתן דימוי הקרנף, פרי רוחו של המחזאי יוג'ין יונסקו לאנשים המשנים את עמדותיהם על פי האירועים. הוא זכה לפועל: "להתקרנף". פעלים אחרים הנגזרים משמות חיות הם "להשתפן", במשמעות "להירתע ברגע המכריע", "להשתבלל" הנאמר על אדם המנתק קשר עם המציאות, "להתקרצץ" מלשון קרציה, והפועל האופנתי "להתעלק", מלשון עלוקה.

רבין כינה את ביילין "הפודל של פרס", אבל הוא לא המציא את זה. כבר בראשית המאה הקודמת כינה לויד ג'ורג' את בית הלורדים השמרני "הפודל של מר בלפור". הכינוי זכה לחיים חדשים בימים אלה ממש, כאשר טוני בלייר זוכה בפי מתנגדיו בפוליטיקה ובתקשורת לכינוי "הפודל של בוש". ביילין כבר מזמן איננו הפודל של פרס. אריה דרעי, לעומת זאת, נהנה מטשטוש הגבולות בין שמו הפרטי לבין האריה, הדימוי קלאסי לאומץ ולהדרת מלכות. אמנם ישיבת "שאגת אריה" קיפלה מזמן את אוהליה מול כלא איילון, אבל מהאריה הזה עוד יישמעו שאגות לרוב. ואולי לא.

מלת השבוע: מפקד

הפוקדים פקדו אלפי מתפקדים ברחבי המדינה במסגרת מפקד החברים בשתי המפלגות הגדולות @ "מפקד" שרד מימי המקרא ועד ימינו ומאחד את הצבא, הפוליטיקה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה @ פ.ק.ד. הוא אחד השורשים היחידים הקיימים בכל שבעת הבניינים @ הצבא לקח את פיעל, מהמפקד בשטח ועד אלוף הפיקוד @ הבנקים לקחו את הפעיל, ומאז מפקידים בהם פקדונות קצרי וארוכי מועד @ הפילוסופים לקחו את נפעל, "נפקד" מבטא היעדר, מ"נוכחים נפקדים" ועד "נפקד מקומו" @ הפוליטיקאים לקחו את התפעל, ומאז חברי המפלגה בהמוניהם מתפקדים בלהט @ שפת הארגונים אוהבת את הופעל, וכך מופקד כל סמנכ"ל על גיזרת פעולה משלו, באמצעות צבא פקידים @ פועל צורף לממלכת הסטטיסטיקה, כאשר "פוקד" פירושו נספר @ בניין קל כדרכו מחלק שירותיו בכל התחומים @ כשנגמרו הבניינים נוצרו "תפקוד" ו"לתפקד" וכבשו בסערה את השפה האינסטרומנטלית @ ממש שורש פורה

שמעתי: רשמתי

מסעדן: "עם איזה רוטב הספגֶט?"

סטודנטית בראיון טלפוני: "שמעתי שרשמת ספר"

בסופר: "דיברנו על זה שבוע עבר, אחותי"

אזרחית בכתבה על מפלגת העבודה, יומן הערוץ הראשון: "הם רצו להיכנס ללב לוע הארי"

בין שני חרדים מתונים, בענייני כשרות: "אתה אוכל רבנות?"

תגיות :
Joshua/Yoon Hernandez; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

דניאל אביצור
בענין השיר "איך הפשפש עלה למעלה": זיהוי הפשפש עם שמעון פרס קיבל אישור מפי מחבר השיר חיים חפר בראיון שניתן לראות ביוטיוב.
14 במרץ 2019 הגב

הוספת תגובה