אוכל סובב עולם

רוביק רוזנטל | 13 בספטמבר 2002

המפגש בין אוכל ושפה מוליד גילויים מרתקים ומעוררי תיאבון

המזרחן ברנרד לואיס פירסם באחד הגליונות האחרונים של הניו יורק רוויו אוף בוקס (23.5), מאמר מקיף ומרתק על תרבות האוכל במזרח. את המאמר פתח דווקא בענייני לשון. אחרי שהוא מזכיר כי ארץ כנען התאפיינה דווקא באמצעות מאכליה: "ארץ זבת חלב ודבש", הוא מספר על פרי הדר אחד בשם orange. השם האנגלי הזה התגלגל מהשם הצרפתי הזהה בכתיבו, וזה בא, מספר לואיס, מהשם הספרדי naranja. הספרדים קיבלו אותו מהשם הערבי naranj, שקיבלו אותו מהפרסים (narang) והוא קשור לפרי ההדר העברי דמוי הלימון "אתרוג", שגם מקורו פרסי (turung). אלא שכאן, מקשה לואיס, לפנינו חידה. תפוח הזהב עצמו נקרא בטורקית, ערבית ופרסית דווקא "פורטוגל": המערב קנה מן המזרח שם אחד של התפוז, ומכר למזרח שם אחר לתפוז! התשובה היא ש-Narang הפרסי הוא תפוח זהב קטן ומריר ששימש לשימורים ולבשמים, בעוד תפוח הזהב המתוק האהוב על הכול הגיע אל המזרח הקרוב דווקא מסין באמצעות סוחרים מפורטוגל ומכאן שמו. הגרמנים אכן קוראים לתפוז apfelsin – תפוח סין. "תפוח זהב" עצמו מושפע מפסוק במשלי, שם הכוונה לתפוח העשוי זהב טהור. גם האפרסק העברי ו-peach האנגלי הגיעו מאותו מקור: הפרי היווני persica, שפירושו "הפרי הפרסי".

אמור קישוא ולא מלפפון

סיפור התפוז והאפרסק הוא דוגמה לאופי המיוחד של שמות מאכלים בשפות רבות, וגם בעברית, הן העברית התקנית ובעיקר העברית המדוברת. קשה למצוא תחום שבו מפגש התרבויות, המשתקף במפגש הלשונות, מקיף ומבלבל כל כך. מחדשי השפה עמלו קשה להציע שם ישראלי לכל צמח או פרי מאכל, אם כי גם כאן ההשפעה של השפות השכנות רבה, כיוון שיש מעט מאוד שמות ירקות ופירות במקרא. הבצל והשום נבראו עם אדם וחווה, אולי קודם. לעומתם המלפפון התלמודי מקורו ביוונית ופירושו "מלון מתוק". נגד המלפפון נערכו קרבות ובמילון המטבח שיצא ב-1938 נאמר על cucumber: "אמור קישוא ולא מלפפון, שכל המשתמש בשם זה טועה". "קישות" יוחד באותו מילון למה שקרוי היום קישוא, שהיום התבדל מן ה"זוקיני", הקישוא האיטלקי הכהה. העגבניה היא תרגום יצירתי של "תפוח האהבה", בעקבות Pomme d’amour הצרפתי, ועליה ניטש קרב של ממש, כאשר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ רצה דווקא בשם "תמה" המזכיר את tomato האנגלי-גרמני, ואליעזר בן יהודה רצה את בדורה, בעקבות בנדורה הערבית, שהיא עצמה גלגול של פומודורו האיטלקית, מילה שפירושה דווקא תפוח הזהב. ביחס לפירות שנכנסו לשפה ולמטבח בשלבים מאוחרים יותר, כמו הפירות הטרופיים, כבר לא היה למחדשים סיכוי. בן יהודה חידש "מוז" מהערבית, אך הבננה גברה עליו בנוק-אאוט. במקרה של המנגו והאננס לא היו נסיונות חידוש, האננס הוכרז כמלה עברית לכל דבר.

תפוח האדמה ניצח את הבולבוס התלמודי, שם הוא בכלל שם של בצל, והוא אינו אלא תרגום של השם הצרפתי pomme de terre. אגב, potato האנגלי נולד מאחותו המתוקה, הבטטה, שהיא מלה בספרדית. הסלרי הביס את הכרפס, הפטרוזיליה היא שם עממי לפטרוזילנון הקרוי גם "כרפס הנהרות", הארטישוק גבר על הקנרס והחורשף, והארטישוק הירושלמי נקרא פעם "אגס האדמה". המצב דומה על מדף התבלינים. "ריחן" חי איכשהו ליד "בזיליקום", נענע זכתה להכרה כמלה עברית, אבל מי זוכר שלטרגון רצו לקרוא "דרכון" בכ"ף רפה ולמיורן "שומשוק"?

קרפיון או שיבוטא

בתחומים אחרים זה פשוט לא הלך. הקפה והתה והקקאו והבירה והקולה והסודה שולטים העולם המשקאות, בעוד היין והמיץ מוגשים בעברית. המים כבר פינו את מקומם במסעדות ל"מינרליים, בבקשה". כמה שמות דגים מן התלמוד ניסו לחדור לשפה וחוללו מהומה רבתי. האילתית הוצמדה אל הסלמון למרות שאין מדובר באותו דג, הסלמון הוכרז בינתיים כשם העברי, ואפילו נקשר לשמו של שלמה המלך. השיבוט נבחר בהתלהבות רבה בראשית המאה לדג הנפוץ carp, עד שבא פלוני י. אהרני, הציע "קרפיון" וההצעה התקבלה, למרבה זעמו של הבלשן יצחק אבינרי: "שמא גם נחליט כי הבנק זר לנו, ונקרא לו בנקיון"? השיבוטא נדדה בחוסר הצלחה לדגים רבים, מדג הסול ועד לדגים מסוג גדוס ודג הרומבוס, וחזרה למילונים. האברומה הוצמדה בזכות קירבת הצליל לדג הקרוי באנגלית bream. העפיין הקטן יוחד לאנשובי ואפשר גם למצוא קישור שלו לסרדין, שמצידו נקרא במילון מונחי המטבח הוותיק טרית. בכל מקרה, מסעדות הדגים ויתרו על ארון הספרים היהודי והן מגישות טונה, דניס, פורל, ברבוניות, בס ועוד ועוד, והמעדניות לקרדה והרינג.

כתיתת בשר בתפודים

הכשלון המוחץ ביותר בנסיון להכניס שמות עבריים הוא בתבשילים ומוצרי המזון לאחר ההכנה. הסיכוי שניכנס למסעדה ונזמין מאכל בעברית הולך ושואף לאפס, למרות שהיו נסיונות להעניק שמות לפחות למוצרי יסוד, חלקם ישנים וחלקם חדשים. אנחנו מזמינים שניצל (גרמני) ולא כתיתה, סטייק (אנגלי) ולא אומצה. בעבר, קראו "שניצל" לכתיתת עגל ו"סטייק" לכתיתת בקר. לגולש ההונגרי אפילו לא חיפשו תחליף. השישליק, הקבאב, השווארמה, הפילה והאנטרקוט והספריבס הן מלים בינלאומיות ממקורות שונים. על מקורותיהם של מונחים בינלאומיים רבים בתחום המזון אפשר למצוא חומר נרחב בספרו של אברהם שטאל "מוצא המלים" שיצא לאור בהוצאת דביר ב-1999.

הצלחה נרשמה לעברית בתחום הצאן: צלעות כבש ושוק טלה מוגשים לשולחן ללא מתחרים, והשם העברי מוסיף להם נופך טעם. גם בעולם העוף העברית חזקה יותר: "חזה עוף" מתמודד יפה אפילו עם השניצל, והצעקה האחרונה: "פרגית", מלה תלמודית שפירושה "עוף צעיר". יש קשר חשוד בין העובדה ש"פרגית" משמש בסלנג כינוי לבחורה צעירה, לבין פריחתה בשוק המזון. דבר דומה קיים גם באנגלית וככל הנראה יובא משם: chik פירושו גם עוף צעיר (קיצור של chiken), וגם בחורה צעירה.

מלת השבוע: כמות

כמה קוראים התלוננו בפני שבזמן האחרון כבר אין משתמשים ב"מספר" כשמדובר באנשים אלא ב"כמות", והדבר מעיד על זילות ערך האדם. מבחינה לשונית טהורה אין בעיה לאמר "כמות האנשים", שכן "כמות" פירושה שיעור הניתן למדידה. אם אפשר לספור אנשים, אפשר לקבוע מהי ה"כמות" שלהם. גם "מספר האנשים" מעורר את השאלה האם בני אדם הם מספרים. ובכל זאת "כמות האנשים", ובוודאי "כמות הנפגעים", "כמות החללים" מפריעה לנו. המפתח לאי הנחת הזה נעוץ בשימוש ולא במשמעות. "כמות" היא המלה המובילה כאשר מדובר בחפצים, סחורות וגם בעלי חיים. על כן היא היא פוגעת בערך היתר שאנו נותנים לאדם, קיומו וחד פעמיותו.

תגובה: לעניות דעתם

משה ספרבר מעיר בעניין מילות האוויר (30.8), שיש קוראים להן "מילות אפס" ואחד הקוראים מציע "מילות סרק".טענתו היא שהמלים האלה אינן חסרות משמעות, אלא יש להן משמעות שחל בה פיחות גדול. ביחס לביטוי עליו כתבתי, "לעניות דעתי", כותב ספרבר כי יש במקורות גירסאות רבות לביטוי: "לפי קוצר עניות דעתי", "לפי אומד דעתי", "לכבודו הטרחתי עצמי לרשום לדעתי קלה והנני משיבו לפי מיעוט שכלי ומזער תבונתי" (מעשה הגאונים, עמ' 93), "לפי דלות דעתי", ואפילו "לפי דלי דלות דעתי" (מעשה הגאונים). וגם: "שאלה זו יצתה לפנינו והשבנוה לפי שפלות דעתינו" (תשובות הגאונים). במאה ה-15 אפשר למצוא בספרות השו"ת את "אודיעכם דעתי הקלושה" ובמאה ה-17 את "קולשת דעתי" או "קולש שכלי". צנועים צנועים.

תגיות :
israeltourism; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

הד סלע
נדמה לי שההסבר בדבר ההבחנה (או היעדר ההבחנה) בין 'כמות' ל'מספר' איננו מניח את הדעת. אמנם המילונים העבריים (אבן שושן, שויקה) מאשרים לכאורה שמספר הוא רק דוגמה לכמות, אבל הם אינם מביאים דוגמה משכנעת לכך. מכל מקום, בעברית המודרנית, עד כמה שאני מכיר אותה, 'כמות' התייחדה לשמות עצם לא ספירים (מים, סוכר, קמח) ואילו 'מספר' - לשמות עצם ספירים, אנושיים ולא אנושיים, חיים ודוממים, מוחשיים ומופשטים. אם אינני טועה, מה שצורם לאוזניהם של דוברים רבים הוא היעלמות השימוש ב'מספר' והחלפתו ב'כמות' כשמדובר בעצמים בדידים. בדיוק היום קראתי כתבה על דגים המוגשים במסעדות בישראל, והופיע שם המשפט: "רובנו מכירים כמות מועטה בלבד של דגים". בעברית שלי אי אפשר להבין את המשפט הזה ככוונתו (כלומר "רובנו מכירים מינים מעטים בלבד של דגים"), ומבחינה זו הוא אינו צורם או "מרתיע" פחות מ"כמות המאזינים בקונצרט היתה קטנה". למיטב ידיעתי המצב באנגלית דומה מאד: גם אם בתיאוריה (או בעבר) quantity מתייחס גם למספר, בפועל אף פעם לא מדברים על quantity בהקשר של שמות עצם ספירים.
27 בפברואר 2015 הגב

הוספת תגובה