המורה לנשימה, חנקת אותי!

רוביק רוזנטל | 18 באוקטובר 2002

תגובות רבות הגיעו לשיעור שנתנה המורה לנשימה בענייני פיסוק

אומרת מורה לנשימה: אני מאוד מאוד מופתעת מימבה תגובות שלכם על שיעור שלי מלפני שבועיים, ובבקשה, בוא נדבר על זה, תוציאו, תוציאו מה לוחצת הלב שלכם.

אסור לשלב קריצת עין?

כותבת מיכל, עורכת לשון: למורה לנשימה נכונה, חנקת אותי! לא, לא בגוף. הגוף נושם עכשיו בקצב קבוע ויציב, אפשר להירדם. אבל מה עם הנשמה? מה עם המנגינה? מה, כבר אסור לשלב בין המילים קריצת עין? אני לא יודעת איך את עושה את זה - אני עושה את זה עם שלוש נקודות. ואל תגידי לי שאין הבדל בין "אוף..." ל"אוף!" ואשר לעצתך "במקום לשים קביים, תבחרו מילים יותר טובות" - משמעות הדבר היא שבתקשורת כתובה צריכים לומר כל דבר במילים מפורשות. ברור שיש בדיבור בקול אפשרויות הבעה שקשה להעבירן לטקסט כתוב, אבל למה להגביל עוד יותר?

כותב משה שפרבר: כשלעצמי אני נוהג על פי העקרון שברשימתך כבר שנים רבות. אני מתחבט בשאלה אם קוראי נושם כמוני. וכאן יש להביא בחשבון את גילו ומינו של הקורא, שהרי נשים נושמות בקצב שונה מגברים, וביותר נשים הרות. אני מפליג כמובן, אבל הקביעה הנשימתית אינה אובייקטיבית.

כותבת ליבי נוה, מורה ועורכת לשון: זו מצווה לתת את השיעור שלך בנשימה להמחזה לשחקן או לסטנדפיסט ולצלמו בווידאו כך שיהיה ניתן לרוכשו דרך אחת מהוצאות הספרים. תלמידים לומדים על סימני הפיסוק רק בהקשר שלהם לתחביר, אינם עומדים על תפקידם האמיתי, ואינם מבצעים את ההעברה משיעורי תחביר לכתיבה בכלל.

לפעמים המילים אינן חזקות מספיק

כותב איתי שלמקוביץ: למה לזלזל בסימני פיסוק אחרים? החיים לא מורכבים כולם מפסיקים, נקודות וסימני שאלה. מוסכם כי סוגריים נועדו למשפטים שלהם חשיבות נמוכה לעומת המשפטים שמסביבם. אך אין זאת אומרת (כפי שכתבת באופן כה נחרץ) כי אין להם טעם. קו מפריד? לעיתים - בתדירות המשתנה מאדם לאדם - עולה על הדעת רעיון חדש, שהקשר שלו למשפט הקודם הנו חלקי במקרה הטוב, אולם יש צורך לאומרו באמצע אותו משפט. וכך גם סימן הקריאה. לפעמים, המילים עצמן אינן חזקות מספיק, ויש צורך להדגישן עוד.

איתי מזמין את קוראי המדור לדיון לוהט בעניין סימני פיסוק בפורום האינטרנט קורקינט. אני טעמתי, וממליץ.

כותבת האקדמיה ללשון, במבוא להנחיות הפיסוק האחרונות, שבהן יש שינוי משמעותי ביחס להנחיות קודמות (הוצאו לפרסום ב-1994): סימני הפיסוק מסייעים בידי הקורא לקרוא דברים שבכתב על דרך אמירתם בפה. הם מורים אפוא על הפסקה בדיבור, על הרמת קול והשפלתו ועל הטעמת המשפט בכללו. מאחר שלפעמים נעשית הפסקה בדיבור במקום שיש תפנית במבנה המשפט, ממילא משמשים סימני הפיסוק במקרים כאלה גם כמרמזים על המבנה, אולם סימני ההיכר העיקריים למבנה המשפט הם מילות המבנה, כגון מילות חיבור ומילות שעבוד, המצויות בגוף המשפט עצמו. מאחר שהפסקה בדיבור עשויה לשמש כלי סגנוני (בייחוד להדגשה, להטעמת שוויון ערך או לציון ניגוד), תלוי השימוש בסימני הפיסוק גם בסגנונו של הכותב.

כותבת מאיה פרוכטמן: מרכזי מקצוע הלשון העברית והמלמדים לבגרות יודעים את הכללים החדשים של האקדמיה, אך מכיוון שמה שקשור לנשימה ולקצב מעצבן אותם הם מתעלמים מהם, ונמנעים מלשאול בבחינות על פיסוק. יותר נוח להם ללמֵד מה שהיה קודם, כזה ראה וקדש. כך שהפעם האשמה דווקא במורים ובמפקחת, שלא שמים לב להמלצות החדשות. שכן יש לזכור, האקדמיה ללשון רק ממליצה.

 

ושתי הערות משלי. האחת, הפיסוק על פי נשימה (מונח שאני משתמש בו באופן מטפורי והוא מתייחס לזרימת הטקסט בכלל) הוא אכן "סובייקטיבי", אך הוא אינו כאוטי, מפני שלנשימה המטפורית הזו, הדיבור הזורם, הבעת המחשבות הרצופה, יש תוכן ויש חוקים פנימיים. השנייה, בעניין סימני הפיסוק הנוספים. בכתיבה שלטת המלה, בדיבור פועלים הבעות, טונים, הפסקות וקודים לא כתובים. על כן יש להישען בטקסט הכתוב על המלה, במקום לנסות לדמות אותו לטקסט דיבור. בפועל, קשה למצוא היום בכתיבה איכותית סימני קריאה, שלוש נקודות, מרכאות בתפקיד מעין-מתנצל וכדומה. לעומת זאת יש לטעמי אינפלציה מעצבנת של קווים מפרידים, נקודתיים וסוגריים בעיקר בכתיבה אקדמית.

וסוף דבר, טעימה מ"סוף דבר", של יעקב שבתאי, הכתוב כולו בפיסוק זרימה של סידרת פסיקים ונקודה:

"לבסוף, בטפיחה קלה לא נשמעת כמעט של כנפיה, נפתחה הדלת, והופיע רופא צעיר עם שפם שחור, וכולם קפאו ותלו בו את עיניהם בדומיה, והרופא השתהה לפני הפתח והסתכל באנשים באי נוחות, כאילו חיפש מישהו לא מוכר, ואחר כך פסע פסיעה או שתיים לכיוון הממתינים, ואביו של מאיר קם, גם האחרים עשו כן, ועמד לפניו בקומה שחוחה ותלה בו עיניים מתות ומפצירות". (עמוד 93).

אומרת מורה לנשימה: כל כך הרבה אנשים חכמים, שפה אני ימות במקום. אני שלי עשיתי. אני הולכת פנסיה.

מלת השבוע: שביתה

איך התגלגלה המלה האנגלית strike, מלה אלימה ומרדנית, למלה העברית החביבה והפסיבית "שביתה" @ במקורות "שביתה" קשורה ליום השבת, ואבן עזרא מסביר את הצירוף "שבת שבתון" בספר ויקרא: "שביתה לנפש ולגוף", "שביתת השביתה שאין למעלה ממנה" @ אליעזר בן יהודה טבע את "אימור", שמקורה בתלמוד: "אמרו פועלים" שפורשה כמרי עובדים. "שביתה" קרא לחופשה סתם; "אימור גדול, נורא, איום: מאתיים אלף פועלים ממאנים להוציא מתוך האדמה את אבן הפחם", נכתב בעיתון "השקפה" בשנת 1904 @ י"ח טביוב משתמש ב"שביתה" במשמעות העכשווית בעיתון "המליץ" כבר בשנת 1892: "הסופרים נועזים לאיים בשביתה ("סטרייק") אם לא ימלאו הקוראים משאלות קבתם כפי שהם, הסופרים, ממלאים משאלות לב הקוראים" @ האימור מת, השביתה חיה וקיימת

תגובה: החרדון הכחול

בעניין "ראש כחול" ("הזירה הלשונית" 3.10), קוראים רבים קושרים את הביטוי לחרדון סִינַי. י.ש. כותב: "בתקופת הרבייה והחיזור הופך ראשו מצבע חום-אפרפר לכחול בוהק, מכאן מקור הצבע בביטוי שעניינו מחשבות זימה". מיה מוסיפה: "דור שלם של חיילים חונך על ידי באמונה זו. יש מיתוסים שכדאי לשמר". אז מה קדם למה, הראש הכחול או הסרט הכחול? או בקיצור: החרדון או הגרון?

בעניין "סרט כחול" כותב גדי שילה: "במלחמת העולם השנייה בדקה הצנזורה הצבאית את המכתבים אשר נשלחו לחיילים האמריקאים בחזית ומחקה מהם פרטים באמצעות עט כחול. הנשים והנערות שלחו מכתבים מלאי תשוקה והמחיקות הפכו אותם למכתבים "כחולים". עפר צוק מוסיף "ש"עפרון כחול" בשפה המשפטית הוא שם להפרדה בין חלקים במסמך. מכל מקום, ב"בריטניקה" חשבו דווקא על "החוק הכחול".

תגיות :
Kheel Center; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

Barnypok
4sqnR0 http://www.FyLitCl7Pf7ojQdDUOLQOuaxTXbj5iNG.com
03 בינואר 2017 הגב
chaba
awVEDj http://www.y7YwKx7Pm6OnyJvolbcwrWdoEnRF29pb.com
29 בינואר 2017 הגב
matt
udlJ2m http://www.y7YwKx7Pm6OnyJvolbcwrWdoEnRF29pb.com
29 בינואר 2017 הגב
gordon
1wVdTH http://www.y7YwKx7Pm6OnyJvolbcwrWdoEnRF29pb.com
31 בינואר 2017 הגב
רוני
המונח סרט כחול שאול מאנגלית. ר' https://www.wikiwand.com/en/Blue_Movie
11 בדצמבר 2017 הגב

הוספת תגובה