אל תקרא לי משה

רוביק רוזנטל | 19 ביולי 2002

הפוליטיקה והצבא משמרים את כינוייהם של האישים המנהלים את המדינה, מציפי ובוגי ועד ביבי ואבי, ומה זו בדיוק העצמה

השם טורד המנוחה של הרמטכ"ל החדש כבר הקפיץ לריקוד בוגי סוער את שי ודרור ב"זו ארצנו". בוגי הוא שמו בפועל של האיש הנכבד הזה, והוא נצמד אליו בקביעות, כשם פרטי יחיד או בסוגריים. מה סוד הפופולריות של צמד האותיות ב-ג? אבי המדינה נקרא בעקבות ראשי התיבות של שמו בי ג'י, שר האוצר הדרומי נקרא בייגה והשם הזה מוזכר גם בהקשרים רשמיים, כי מי זה האברהם שוחט הזה. את ארכיון החגים הקיבוצי מנהל בוג'ה, ואוצר האמנות בכברי, כך התבשרנו ממרקע הטלוויזיה, הוא בינג'ו.

יוסי, רותי ותמי

אליהו ספיר מפתח תקוה מוטרד מאוד מהתופעה של שימוש רשמי בשם פרטי לא רשמי, ויש לו גם טרוניה אלי. "אין לי כוונה לפגוע, אך שמך בעיתון לא צריך להיות רוביק. גם אני לא אציין את שמי הפרטי אלי, רק אליהו". אליהו גם מצר על כך ש"השם שלמה נעלם ואיננו".

בשעתו כתבתי במדור על הפוליטיקה הישראלית כזירה של בעלי כינויים: אברום נגד פואד, אריק נגד ביבי. ריבוי הכינויים בחיי הציבור מבטא תופעה ישראלית עמוקה: דורות שלמים של ישראלים אימצו, מרצונם או בלחץ סביבתי, שמות חלופיים ודבקו בהם, ובשלב מסוים אלה הפכו לשמם הרשמי, גם אם לא הוחלפו בתעודת הזהות. את התופעה חיזקו חממות הקולקטיב הישראלי: בית הספר, התנועה, הצבא והקיבוץ.

הקבוצה הגדולה ביותר של שמות החלופיים היא תוספת "י" לחלק מהשם המקורי, ותוך כדי כך הוא הופך ממלרע למילעיל. יוסף הופך ליוסי, אברהם הופך לאבי, שלמה לשלומי ורפאל לרפי. הסיומת "אי" מזכירה שמות תקניים כמו "אורי" או "עמרי". "יוסי" הוא אפילו שם תלמודי המופיע בביטוי "יכה יוסי את יוסי". בין הבנות חוגגות בקבוצת ה"יודים" רותי, תמי וציפי. נראה שדור שלם שגדל בארץ פשוט לא אהב את השמות שנתנו לו הוריו. אין כל יתרון אסתטי ל"יוסי" על "יוסף", "אבי" הוא שם חסר נוכחות בניגוד ל"אברהם", ומחבר תחת מטרייה אחת שמות רבים, מ"אביעזר" ועד "אביהו". ובכל זאת יצר השם המקורי תחושת אי נוחות, והשמות שניתנו לילדים נתפסו על ידי הילדים כשמות ארכאים. "משה", מאבות האומה, פשוט לא הולך במקומותינו, והוא נשמע רע גם במלרע וגם במילעיל. יש תחליפים סבירים: מויש, מושיק, מושיקו, מוסה ומושון, ובמקרה חירום: בוגי.

צביקה, מוטקה ונעמיקה

אחרי ה"י" מככבת בשמות ה"ק", תוספת יידישאית בהשפעה סלבית, וכאן הלכו הצברים בעקבות הכינויים של הוריהם. שמואליק ושרואליק וחיליק, מוטקה ואריק, צביקה ופרויקה ושייקה ועוד ועוד. "רוביק", אגב, הוא שם שהודבק לי על ידי ידידים שמקורם מצ'כיה והתמסד בתנועת הנוער. בעניין ה"ק" היו גם בנות: ציפקה, רותקה ונעמיקה. הסיומת "לה", גם היא בהשפעת היידיש, נדבקה לשמות רבים כמו יענקלה (ה"ק" כאן מקורית!), דבלה, יוסלה, שרהלה ואחרים. יש שמות עם הסיומת החביבה "ון" כמו מושון ודובון. בעבר הרחוק יותר נהגו לקצר את השמות, כמו שרול, יוס, בנץ (בן-ציון) וציפ. יש מכפילין כמו ביבי ומימי ודידי ודודו. וכמובן, הגלריה הצבעונית של שמות שאין להם כל קשר למקור, מז'וז'ו ועד צ'יץ'.

קבוצה רחבה וחשובה של שמות חלופיים היא שם המשפחה, הנדבק לילד כבר בבית הספר התיכון, ונשאר כשם הנפוץ של אנשי ציבור. האופי הזכרי של השפה העברית תוחם את התופעה באופן כמעט מוחלט לגברים. גולדה מול אשכול, רבין, פרס ובגין. נשים בעלות מעמד ציבורי ייקראו בשם המלא, לעתים כולל השם החלופי, כמו יולי תמיר או ציפי לבני.

לירי, מזי ומיכי

ההתרשמות שלי היא שאצל בני העשרים והשלושים התופעה פוחתת. ניר ועומר וגיל וטל ורותם וליבי וטופז ונינה נולדו כאלה ויישארו כאלה, בעוד בעלי השמות המסורתיים יותר ימשיכו לדבוק בשמות חלופיים. תחקיר שעשתה נועם, בוגרת כיתה י', מגלה כנגד זאת שתרבות הכינויים לא מתה. בכיתתה, למשל, מתוך 41 תלמידים רק לארבעה אין כינוי כלשהו. השם החלופי המועדף הוא שם המשפחה, כמות שהוא או בעיוותים: טף הופך לטופו, פוזנר לפוז. בשמות חלופיים אחרים נשמרת מסורת שינוי הטעם למילעיל. קיצורים לשם הפרטי נפוצים בעיקר בקרב הבנות - לירן נקראת לירי, מזל קרויה מזי, מיכל הפכה למיכי ואוריין לאורי.

ימים יגידו אם ישרדו הכינויים האלה כשיגיעו לבגרות, כפי שקורה לאבותיהם. מכל מקום, דור בעלי השמות החלופיים מנהל היום את המדינה, הכלכלה (הטייקונים בני ואלי נצפו יחדיו בכנס קיסריה ואולי יקימו מפלגה), התקשורת והתרבות, והוא משקף את היסוד הלא פורמלי בתרבות הישראלית וגם (ראה מלת השבוע), מעצים אותו. נראה מה יקרה בעוד כמה עשרות שנים, כאשר ראש הממשלה יהיה פלוני "שחר" וסגניתו פלמונית "צוף". אולי אז נתחיל להיות עם ככל הגויים.

העצמה עם כל דבר

"העצמה", "העצים" ונגזרותיהן הן אופנה לשונית הפושטת כאש בשדה קוצים. השימוש הלא נפוץ בהן בעבר, כולל פעם אחת במקרא, התייחס בעיקר להגברת הכוח הצבאי. השימוש העכשווי, בעקבות empowerment, הוא בתחומי החברה, הפסיכולוגיה והחינוך, ופירושו חיזוק כוחו של יחיד חלש או קהילה חלשה באמצעות כלים של ידע והבנה עצמית. הוא משמש את התנועה הפמיניסטית, וחל גם על קבוצות מהגרים, עניים וכדומה. בארץ קמה עמותת "העצמה" לילדים בעלי צרכים מיוחדים, מכון הרטמן מקיים "פרויקט העצמה יהודית לתלמידים חילוניים", ויש אפילו נסיונות של "העצמה חברתית באינטרנט".

וכמו בכל אופנה, היא מתפשטת והמשמעות המקורית נשכחת. לאחרונה שמענו שסין מנסה "להעצים את תדמיתה", הפרקליטות מנסה "להעצים ראיות", מומחית ליופי מציעה "להעצים את האיפור מעל העין", ותנ"צ ברלב קובע בענייני אלימות במועדונים כי "אנחנו מנסים להעצים תופעה שלא קיימת". עצום.

ביצועיסטים אז והיום

אילן סקלי כותב, בעקבות הדיון ב"ביצוע" (5.7): "אבי ז"ל, שהיה שנים רבות מהנדס מחלקת המים של עיריית ירושלים הגדיר בציניות את הפקיד ה"ביצועיסט", וטען כי "ביצוע זה משורש 'בוץ', עם 'עין רעה' בסוף...". ברק פיטוסי מזכיר כי "הביצועיסט הוא גם הפועל השחור במשרד הפרסום, שמבצע את השראתו ויצירתו של הארט". נראה ש"ביצועיסט" נפרד היום כמעט לגמרי מהקונוטציה השלילית שלו. ואילו ספי רינצלר שמה לב ש"בעבר דיווחו כי 'המחבל נתפס בדרכו לבצע פיגוע', והיום הוא עומד 'לעשות פיגוע'. האם זה מפני שלא הצליח להוציא את הפיגוע אל הפועל, או בגלל שהוא לא מכוחותינו?"

אלכס סטולר כותב שבזמן האינטרקציה ערבית-עברית-ספרדית, נוספו לספרדית מילים ערביות רבות שאליהן הודבקה "אל" היידוע, וביניהן albacea , המבוטאת "אלבציאה", "המבצע". זהו אדם הממונה על ביצוע צוואה, משמעות קרובה ל"ביצוע" בלשון חכמים: פישור.

תגיות :
Foreign and Commonweath; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה