ערים גדולות עושות לי להיות עצוב

רוביק רוזנטל | 29 במרץ 2002

שפת השירים שכותב שלמה ארצי פשוטה יותר, בנויה על עיבוד שפת הדיבור ויחס לא ברור לחריזה, ומהי פגרה

שלמה ארצי חוזר באלבום חדש, "צימאון". ארצי הוא כידוע זמר המחבר את המלים לשיריו, הוא מגיש "חבילה": מלים, מנגינה, ביצוע אלבומי, הופעה - וכל אלה יחד הם "שלמה ארצי". כאשר מפרקים אצל זמר כארצי את התמלילים מיתר המרכיבים הם נותרים קצת עירומים, כאליו מתחננים שהמנגינה תחזור אליהם. ארצי הוא זמר משוחח, השיחה היא סוד קסמו ואחד מסודות הצלחתו, אבל זו לא שיחה "מילולית". השיחה מתנהלת מעבר למלים, באמצעות המוזיקה, שפת הקול והגוף, דרך הביצוע המיוחדת של ארצי, והרומן שלו עם הקהל במשך שנים רבות כל כך.

כאשר נכנסים לתמלילים עצמם מתברר שארצי זנח כמעט לגמרי את ימי "החתולים המחשבים את קיצם לאחור", שהפך שלא בטובתו למעין מותג שלילי: טקסט חסר משמעות ויומרני. הוא מסתכן פחות, ונוטה מאוד לא להישמע "מוזר". הצירופים הנועזים ביותר באלבום הם בנוסח "גרם של שמיים". יש מעט מאוד דימויים ובדרך כלל הם פשוטים ואפילו צפויים במידת מה. "בין הכוכבים חלפנו כמו חלליות אנושיות", "בתוך שדה עפתי אחרייך כמו הפרפר", "וכשהיית שוקעת, כמו שמש דיכאון". דימוי יפה: "במחברת קטנה ציירת עולם מרוח בקרם נעורים", דימוי לא ברור: "רגישים כמו שתי עדשות".

בדרך כלל ארצי כותב בשפת דיבור מעובדת קלות, כשהעיבוד הקל הופך אותה לעיתים למעט עילגת או מגושמת. "ערים גדולות עושות לי להיות עצוב בתוכן", "צרור המפתחות נפל לי", "הלב נשבר לי לשניים", "שתי הנשמות שלנו התחברו" או "לבני אדם יש מצוקות, והן כל כך גדולות". הוא משתמש מעט במילות סלנג מובהקות "רחוביות": "אל תגיד פיקששתי", "הפכתי שולחן מרוב עצבים כשחשבתי שאת מזדיינת", "על פי כמות המכסחים" ועוד. לעומת זאת, יש מעט מאוד מלים או ביטויים "גבוהים" כמו "וכאב המלחמות לא תם", "הנה עוד שיר שאותך יפצה". האפקט של דרך הכתיבה הזו הוא שארצי אינו רוצה "להפריע" למכלול השיר באמצעות טקסט קשה או חצוף, לא מבחינת תוכנו ולא מבחינת בחירת המלים. במסגרת הקו הזה, ארצי נוטה מאוד להשתמש בקלישאות לא מעובדות. חלק מהן הן הפתיחה לשיר, או שמו, או הציר הלשוני של השיר כולו. כך "פה ושם", "וזה כל הסיפור", "בשקט בשקט", "בזהירות בזהירות", "אין כבר סיבה לדאגה", "ברחתי ממך כמו מאש", או "לא לקחתי ללב". לפעמים הוא משבש קלישאה שיבוש חביב בנוסח "אעוף אלייך כמו טיל", ולפעמים השיבוש מביך כמו "הדבק בינינו רגיש עד כאב".

היחס של ארצי לחריזה לא לגמרי ברור. הוא חורז הרבה, אבל מזלזל בחריזה ומרבית החרוזים אינם תקינים. כך אפשר למצוא צמדי חריזה כמו "נלחצת – עצב", "מלכודת – חודש", "שדות – לבכות", "שיגעון – פתרון", "יחלוף – יחטוף". היחס לחריזה מתבטא גם ב"שורות צימרמן" שהיו קצת לסמל מסחרי של ארצי שבהן הוא מאלץ את המלים אל המנגינה, נוסח "נשיקת פרידה כדי להחזיק מעמד עוד חודש".

לארצי אין כמעט ביטויים בעלי "הד" ספרותי או לשוני. היחיד שמצאתי הוא "הדמעות לפעמים זולגות מעצמן" המזכיר את שיר הילדים הקלאסי של מרים ילן-שטקליס על דני והתפוח. רוב השירים הם, כאמור, שיחה העוברת מארצי לשומעים עם מעט תיווך ושלבי ביניים המצריכים פיענוח וקריאה חוזרת של המלים. כמה שירים בנויים כהצהרה פילוסופית כמו השיר "על פי". שני שירים מצויים לטעמי מבחינת הטקסט ברמה אחת מעל כל היתר. "הו לעזאזל" הוא טקסט מגובש, נוקב, מה שמוכיח שארצי לא ייפגע משיתופי פעולה עם כותבי טקסטים. השיר נכתב על פי תיאור של לילה בלבנון של בועז ארד וזכה לטיפול נכון של ארצי. וכך מתקבל בית בעל נוכחות: "על גבעה רחוקה במזרח מנצנצים אורות בתים קטנים / צרור איטי של מקלע רחוק עובר פתאום דרך עצים, דרך האבנים, / "עוד מעט נחטוף" אומר שניר "מהאויב הלא נראה, / עוד מעט נהפוך לשיר, עוד מעט אולי כבר לא נהיה". הטקסט של ארד הוא שיחתי ועל כן מתאים לארצי, והאוטנטיות שלו הופכת אותו גם להצהרה נוקבת.

הטקסט היותר מעניין באלבום הוא "כל אחד והסיפור שלו" שבו מתכתב ארצי עם עולמות מוזיקליים שונים שהם גם מפגשים בין דורות, תקופות חיים ועולמות מוזיקליים, ליאונרד כהן מול הדאנס, אהבה נכמרת מן הסבנטיז מול האהבות המנוכרות של המוזיקה האלקטרונית, ארצי מחפש את עברו ומחפש אהבה עכשיו, טקסט יפה. סימן שהוא יכול.

מלת השבוע: פגרה

כל העולם, מבתי הספר ועד הכנסת, יצא לפגרת הפסח, וזה הזמן לבוא חשבון עם מי שטבע את המלה הזו, "פגרה", שהיא מלה ארמית, לעניין נעים ומשמח כמו חופשה. "פגר", הוא שורש הנחשב בעל שתי משמעויות נפרדות, ממקורות שונים. האחת, ממנה באה גם "פגרה": עצירה, הליכה לאחור, ומכאן "לפגר". "מפגר" במשמעות אדם לקוי בשכלו ומוגבל בכישוריו, יצא מתחום התקינות הפוליטית ונשאר קללה של ילדים.

"פגר" במשמעות השנייה הוא כידוע נבלת חיה, שממנה התגלגל לפועל הישראלי הלא סימפטי "להתפגר" שהוחל על בני אדם. "פגרא" בארמית פירושה הרס. בקיצור, מכל כיוון המלה הזו עושה רע על הנשמה, אבל בעקבות מילון מונחי החינוך של האקדמיה מ1962- נתקענו אתה מאביב ועד קיץ. שתתפגר הפגרה!

לנגב תחמושת

הבלשנית מאיה פרוכטמן מוסיפה בעניין "חמושים" עליו כתבתי ב15.3-: "במסעדה המזרחית "כתר המזרח", שבימים לא רחוקים כל כך היו נוהגים לשבת בה אריק איינשטיין, אורי זהר וחבורתם קראו (ואולי עדיין קוראים) בשם "תחמושת" לצלחת החמוצים והפיתות שהוגשו לכל סועד כפתיחה".

"תחמושת" חדרה באמת כמלת מטאפורה לתחומים רבים שאינם צבאיים. היא מקובלת למשל בענייני הסברה ותעמולה, הנתפסים כסוג של מלחמה: טיעונים טובים לפעולות צה"ל בשטחי איי הם "תחמושת הסברתית". עמוס עוז מספר ב"סיפור על אהבה וחושך" על אחד מאבות-אבותיו אפרים מוסמן בן ה13-, שהלך לשכנע את הרב שעליו לחיות כבעל ואשה עם אשתו בת ה12- חיה דובה. לשם כך הביא משניות ופוסקים ו"נראה היה שהילד הכין היטב את תחמושתו" (168).

תגיות :
TheCuriousGnome; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה