אל תביאו לי בלונדינית

רוביק רוזנטל | 05 בדצמבר 2003

בשנים האחרונות להופעת העיתון "חדשות" כתב עורכו מסמך תקנות לשוניות ראשון מסוגו בישראל

עשר שנים בדיוק חלפו מאז סגירת "חדשות", והוא שוכן בכותל המזרח של הרומנטיקה הישראלית: "אח, פעם היה עיתון כזה, שלא היה כמוהו, חדשות". בקרוב גם ייפתח בסמינר מחלקתי באחד מהחוגים לתקשורת שייקרא "למה סגרו את חדשות". גילוי נאות: גם אני הייתי שם, בשנה וחצי האחרונה לקיומו.

העורך השני והאחרון של "חדשות" היה יואל אסתרון. אסתרון הביא לתפקיד מסמך מיוחד ומדובר: "סגנון חדשות", שככל הידוע לי היה ראשון ואחרון מסוגו בישראל. הוא בנוי על מדריך דומה שהפיץ העיתון "וושינגטון פוסט", שנכתב בידי תומס ליפמן. המדריך, חוברת בפורמט קטן ובה 82 עמוד, עוסק במכלול שאלות מקצועיות, אתיות ובעיקר לשוניות האמורות (אופס, לפי החוברת אסור להגיד "אמור") שעל פיהם על עיתונאי חדשות לכתוב ולערוך את העיתון.

המפתיע הוא שהמדריך מנוגד ברוחו לכל מה שנחשב "סגנון חדשות" בעיני הציבור. מול החוצפה הוא מבקש מהוגנות. מול שבירת הקודים הוא מבקש קודים אתיים נוקשים. מול השימוש בסלנג הוא מבקש להשאיר את הסלנג במרכאות, כציטוטים של מרואיינים וגם כאן באופן מסויג. הוא בהחלט היה יכול להיקרא גם "סגנון הארץ". הבשורה במסמך היא שכותביו לוקחים על עצמם להיות מעצבי שפה. התקשורת לערוציה היא היום מעצבת השפה החשובה ביותר בתרבות הישראלית, גם אם אינה מודעת לכך. היא נעה על החבל הדק שבין כתיבה או דיבור בשפה תקנית והולמת, לבין הצורך להתחבר (אופס: מקומו של "להתחבר" לא בחדשות, על פי המדריך!) ולשקף את העברית המדוברת בישראל.

במדריך היבטים שונים. חלקם תיקוני לשון וידע של שגיאות נפוצות, למשל, העובדה שפרנקנשטיין ברומן מאת מרי שלי אינו שם המפלצת אלא שם הסטודנט שיצר אותה. כמה וכמה חלקים במדריך מיועדים לבער קלישאות, מלים מיותרות ועילגויות. מרכיב מרתק במדריך הוא עניין התקינות הפוליטית, וכאן בוחר כותב המדריך באופן חד משמעי בעמדה של תקינות בתחומים רבים של חיינו.

מעמד האשה. אין לומר "אב, אשתו ובנם", ביטוי המרמז, על פי המדריך, כי "האשה והילד אינם ישויות עצמאיות, אלא משויכים לגבר". נוסח מומלץ: "זוג הורים ובנם". גם השימוש בביטוי "האשה" מבטא זלזול. במקום "הוא נסע עם האשה לחו"ל" יש לכתוב "הוא נסע עם אשתו לחו"ל". השימוש במושג "כבוד המשפחה" פסול כי הוא מבטא אידיאולוגיה המצדיקה מעשי פשע. "שריפת חזיות" היא מיתוס שקרי אודות התנועה הפמיניסטית, שהפך לקלישאה, פסולה כמובן. המדריך מרחיב בעניין הצגת מקרים של אונס והערותיו כאן חשובות: "גבר מבוגר אינו יכול "לקיים יחסי מין" עם ילדה בת שלוש. זהו אונס. "בעילת קטינה" עד גיל 14 נחשבת משפטית לאונס. אם זו נערה בת 15, ולפי העדויות נראה שהמעשה נעשה בהסכמתה, הגבר עדיין אשם ב"בעילת קטינה", ולא ב"קיום יחסי מין עם קטינה".

מעמד הילד והקשיש. אסור לציין את העובדה שילד מאומץ, ובוודאי שאין להבדיל בין ילדים ולכתוב כי "לזוג כהן יש ארבעה ילדים, אחד מהם מאומץ". ואין דבר כזה "ילד לא חוקי". היום בעידן החד הוריות היה האזכור הזה מיותר. המדריך מסתבך קצת בשאלה אם ראוי לכתוב בית אבות, שהרי בדרך כלל גרים שם אמהות, או "בית זקנים" שיש לו קונוטציה שלילית, ומשאיר את הנושא פתוח. לעומת זאת המלה "זקן" מותרת, ו"ישיש" מותר מגיל 80 ומעלה.

גזענות. אסור לכתוב כושי ואם זה הכרחי יש לכתוב "שחור". "יהודי" כמעין כינוי לבן אדם ("רפאל הלפרין הוא יהודי חזק") הגיעה מיידיש, ובהקשר הזה היא פסולה. השימוש ב"בלונדיני" מריח על פי המסמך גזענות, המזכירה את הערצת הגזע הארי: "באופן תת מודע נוטים עיתונאים רבים לציין את צבע שערם ועיניהם של בלונדיניים עם עיניים כחולות, ואינם עושים זאת כשצבע השיער והעיניים של אדם אינו תואם את "האידיאל". "גוי" הוא מונח דתי שאין להשתמש בו אלא בציטוט, והזיהוי בין ערבים למוסלמים מעיד על בורות או זלזול. המדריך מטפל בהרחבה בשאלת אזכור המוצא האתני של הישראלים, ותובע כי "באופן כללי צבע העור ומוצא לא יוזכרו, אלא אם כן יש להם שייכות לסיפור". המדריך גם מבקש להימנע מהכללות וקלישאות כמו "אתיופי שקט", "מרוקאי חם מזג", או "טיפש כמו פולני", ולהימנע מהמונח המוזר והפוגע "בן מיעוטים" ביחס לערבי ישראלי.

פרובינציאליות. המדריך מאתר ביטויים ישראליים המעידים על האופי הלאומי הסחבקי והמתבדל ומבקש לשרש אותם. הביטוי "בארץ ובעולם" פסול מפני שהוא מרמז ש"הארץ", כלומר ישראל, איננה שייכת לעולם. גם שימוש היתר בכינויים כשמדובר באנשי ציבור פסול. "חדשות איננו קיבוץ", קובע המדריך, ואין לקרוא לאיש בשמו הפרטי בלבד או בשם משפחתו בלבד.

"מדריך חדשות" נכתב שנה וחצי לפני סגירת העיתון, ועובדיו לא הספיקו ליישם את המדריך באופן מלא, ואינני בטוח (אופס, על פי המדריך לא ראוי להשתמש בלשון "אני", אפילו לא בטורים אישיים) שרק עקב חוסר הזמן. רוב מרכיביו ראויים להילמד לא רק בעיתונות הכתובה. הוא בהחלט רלוונטי גם לתקשורת של היום, בעיקר בכל מה שקשור לריבוי קלישאות, מלים מיותרות וגלישה לעילגות. הבעיה היא שבשורה התחתונה (אופס, קלישאה) עיתונאים באו מאז ומתמיד עם תרבות לשונית וכללית מן הבית. העיתון ומדריכיו יכולים לקבוע להם סייגי אל תעשה, אבל לא לעצב את לשונם מחדש.

שמעתי: בוש והיכלם

"יוסי ביילין ממש פֶּרוּ ערבי" (נשמע בוויכוח פוליטי)

"הם פעלו בחשכי חשכים" (המאזין ששי בשיחה עם פארלי שחר על הסכם ג'נבה, רשת ב', 19.11)

"יש בבסיס רֶחֶש של שמועות" (חיילת במקדונלד'ס)

"הוא התנהג ממש ללא רֶבֶב" (נערה מתלהבת מהדייט של אמש)

"בּוּש והִיכְלָם" (מלצרית כועסת על החבר שלה)

"עברתי על הרצפה עם סמרטוֹט רטוֹב" (עקרת בית מפגינה שפה גבוהה)

והברקה:

"יש מעצבי נוף שבמקום להיות משמחי נפש הם מעצבי נפש" (דן ססלר, רשת ב' 21.11)

תגובה: לעסת נתפסת

בעקבות המדור שדירג את עשרים הפרסומות המובילות שחדרו לשפה העברית ("הזירה הלשונית" 21.11) הוסיפו קוראים רבים את הפרסומות המועדפות עליהם, ולהלן רשימה נבחרת, פלוס הערות המדור:

אל תתיאש, עשן כנסת שש. נשמע בעיקר בשנות השישים כמשפט עידוד.

אם שותים - לא נוהגים. חדר לא רע ונשמע בסיומי מסיבות.

לא טעית זהו ויטה. ישן. נשמע פה ושם כמשפט אישור.

לעסת –נתפסת. ביטוי חדש על מודל ישן שבו גוף שני עבר משמש לצרכי משפטי תנאי. פרסומות נוספות באותו מבנה: "פרסמת – הרווחת" (דפי זהב); "לא גלשת – לא שילמת" (נטוויז'ן).

מה אני, עז? פרסומת לגבינת עזים. ביטוי שנשמע בשנות התשעים.

מה שבטוח – ביטוח. נשמע בדיבור יומיומי.

קח פסק זמן. נפוץ מאוד בזכות הצירוף "פסק זמן", שהיה קיים בספורט ובשפה בכלל לפני שהפך לוופל שוקולד.

רפי, תרגש אותי. פרסומת לקפה, חדר לשפה אך עמידותו לא ברורה עדיין.

wake up, man! פרסומת לקפה. נכנס במסגרת חדירת משפטים באנגלית.

תגובה: גם מגהצת

לעשרים הפרסומות שדורגו יש תוספות שתופסות.

גם יפה וגם אופה. הגולש עודד ס. כותב: "על חוה יערי, שהורשעה ברצח מלה מלבסקי בדריסה, אמרו בזמנו שהיא אשת השנה: גם יפה, גם אופה, גם מגהצת".

הטובים לטיס. אלי ברנד כותב: "בשנת 1970 התגייסתי לגולני. אבי ז"ל היה גאה מאוד וכדי לעודד את רוחי, צייר כתובית על מכסה תא המטען של המכונית: "הטובים לטייס - הטובים יותר לגולני".

ללכת עם, להרגיש בלי. יורם בר מתקן: "עד כמה שזכור לי, טעית בקומה: הסיסמה היתה של חזיות טריומף אינטרנשיונל ולא של טמפון". צודק.

ואלישע פרוינד מקנח בסיפור עתיק: "בזמנו היה חומר להדברת מקקים בשם "קומון סנס". מכאן נולד הביטוי "קומונסנס זה לא רק חומר נגד ג'וקים".

תגיות :
Kevin Dooley; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

הוספת תגובה