המורה לנשימה ומלחמתה בהווה

רוביק רוזנטל | 21 בפברואר 2003

המנהג המגונה לספר דברים שקרו אתמול, לפני שנה ובימי הביניים כאילו הם קורים עכשיו ממש משגע את המורה לנשימה

שלום לכם קוראים יקרים. זוכרים? פה מדברת מורה לנשימה, ואני יצאתי לי לחופש כי ראיתי אתם כל כך חכמים שלא צריכים מורה בכלל. אז עשיתי לי קצת פנסיה, קצת מסז', כל יום מטיילת עם כלב, ופעם אני חוזרת ובדואר מחכה לי מכתב נחמד . אחד רובי גולדשטיין. זה רובי רוזנטל? לא? כי אותו אני יש לי חשבון. אבל רובי גולדשטיין זה בסדר, והוא כותבת ככה:

"אני משתגע! הצילו!!"

מורה לנשימה רואה כזה שורה, תיכף נעצרת לה נשימה.

"אשתי החמודה, מכרים ואף כתבים בטלוויזיה", זה כותבת רובי, "מתבטאים בזמן הווה, בו בזמן שהתכוונו לזמן עתיד. לדוגמא:

'בערב אנחנו הולכים להצגה' במקום: בערב נלך להצגה.

'בפסח אנחנו נוסעים לטייל'.

'צוות הליכוד למשא ומתן פוגש הלילה את נציגי שינוי'.

האם קיימת בעייה או לא? אותי זה מטריד מאוד!"

אני חושבת, למה שאלות קשות לאשה זקנה ועייפה, ואז אני מקבלת אחרי יום, בוז'ה מוי, מכתב מאיזה גברת, קוראים אותה יעל כרמלי, והיא כותב ככה:

"בשנה, שנתיים האחרונות מקובל באמצעי התקשורת להתייחס למאורעות שהתרחשו בעבר בלשון הווה. המראיין שואל את המרואיין, למשל: 'מה אתה עושה ברגע שאתה רואה את האש פורצת', כשהכוונה בעצם ל'מה עשית כאשר ראית', מכיוון שהאירוע כבר הסתיים. לי זה נשמע צורם".

ראיתם? פעם שנייה אותו סיפור! זה אומר, אין עשן בלי אש פורצת, אבל פנסיה זה פנסיה. אני חוזרת ממניקור, וכמו הארי פוטר, עוד מכתב! עכשיו אחד שלא רוצה שם שלו בעיתון, אבל גם לו יש בעייה:

"הייתי לאחרונה במילואים ושמתי לב לתופעה משונה: במקום ציווי משתמשים בהווה. לא אומרים 'עלו לרכבים' אלא, 'אתם עולים על הרכבים'. יכול להיות שגם כשהייתי בסדיר דיברו ככה, אבל רק עכשיו שמתי לב לזה, מה דעתך?"

יושבת מורה לנשימה וחושבת, מה אני אכפת לי מזה? הרבה עתיד אין לי ממילא, ועבר יש לי יותר מדי, ומציווי נמאס לי כבר מאז אני הייתי פקידה במשרד רל"ש בפלמ"ח. אז שיהיה הווה. כל הזמן הווה.

וחוץ מזה, מי אומר זה שגיאה? הנה אפילו בתנ"ך שלימדו אותי בגימנסיה יש קצת הווה כשלא צריך. אבא שלנו יעקב אומר לבן שלו יוסף על נכדים שלו אפרים ומנשה "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים". למה נולדים? לא נולדו כבר מזמן? ורש"י אפילו כתב כזה דבר מתוק: "כל לשון הווה משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר, לפי שכל דבר ההווה תמיד כבר היה ועתיד להיות".

אז אני יוצאת והולכת ג'וגינג. לאט. ג'וגינג של זקנות. וחושבת. מה בעייה פה? ועוד חושבת על מה רש"י אמר. ופתאום נפל האסימון!

הווה משתלט על דיבורים שלנו, כי הווה זה דבר שאין בכלל. רק דיברנו, והופ, עבר! אז בשביל לא ייעלם לגמרי מחיים שלנו ומורים לדקדוק יסבירו בבגרות שאין יותר הווה, הוא נהיה אימפריאליסט. כל זמנים הוא רוצה!

ונגד אימפריאליסט מה עושים? להילחם! להילחם בכל כוחות!

מה זאת אומרת סיפור כזה שקרה אתמול, או לפני שנה, ואתה מספר אותו כמו הוא קורה עכשיו? הולך כל טעם של סיפור! נתקע במקום, הסיפור שלנו, כמו עצם בגרון, כאילו הלכת על המכונה הזאת במכון כושר כל היום, אבל באמת לא הלכת לשום מקום. אז מעכשיו בבקשה לספר סיפור רק עם עבר. לא להרוג סיפור עם הווה. אולי מלה פה מלה שם. לקישוט. כמו קצת מלח על אוכל.

והווה במקום עתיד כמו שכותב כל כך יפה רובי גולדשטיין, זה בשביל אנשים פוחדים מהחיים. "בערב הולכים להצגה", עוד לא התלבשו, אבל כאילו כבר הלכו, מצאו חנייה, סבלו בשקט, נגמרה הצגה ומחאו כפיים. "בשבוע הבא בוש מתחיל את המתקפה". שמענו שמענו כבר יותר מדי. יוצא למלחמה כל שבוע כמו שאני יוצאת היום בערב עם איזה חתיך.

הכי אני אהבתי זה מילואימניק שכותבת על הווה במקום ציווי. אחרי שהווה במקום עבר הרס לנו הסיפורים היפים, ואחרי שהווה במקום עתיד עשה אותנו פנטזיונרים שהכל אצלנו בראש, עכשיו הווה במקום ציווי עושה אותנו נמושות. עברית עם צבא הכי טוב בעולם, אבל מת ציווי. אולי חמש מלים. סע, זוז, עוף, לך, רוץ. חוץ מזה? יש ציווי עתיד, לשלעפערים. "תביא את הקיטבג". מתי? פעם. ויש ציווי הווה. עוד פנטזיה. "אתה מביא את הקיטבג בעשרים שניות ומקיף הבניין שלוש פעמים". מסתכל עליך חייל ולא מבין. סתם עומד, וכבר מקיף בניין. כאילו.

מתוקים, אתם רואים מה אתם עושים לי? כל לילה אני חושבת על עניין של זמן הווה ולא ישנה רגע. בבקשה אתם עפים לי מהעיניים עכשיו, כי אני הולכת לישון ובערב אני רואה קונצרט עם זובין. אופסה. עוד פעם ההווה הזה האימפריאליסט. מתי הוא יוצא לי מהחיים?

מלת השבוע: חירום

האם אכן הגענו לשעת חירום ובא הזמן להכריז רשמית על מצב חירום, ולהיכנס לשיגרת חירום? @ והאם נוהלי החירום מסוגלים לספק סיוע חירום במקרי חירום ולפתוח מספר מספיק של מוקדי חירום? @ והאם יש לצאת למלחמת חורמה בסדאם חוסיין? @ והאם יש להטיל חרם על בלגיה? @ ולהלן ראשי תיבות תוצרת מרכז חירום יש"ע: מח"מ - מנהלת חירום, צח"י – צוות חירום, צל"ח – צוות חירום בית ספרי @ ויש גם מל"ח – משק לשעת חירום, ובמקרה חירום מפעילים את פס"ח: פינוי, סעד וחללים @ גירסת רש"י למלחמת המפרץ 2: מעמידין אנשים על המגדלים עת החירום, איש צופה ורואה אם גייס בא לעיר, תוקע בשופר ומזהיר את העם להיחלץ ולבוא על החומה @ לא חראם?

שמעתי: להרים צ'קות

לסכום – לסכם סיכום מספרי, מתחיל לפשות בין עיתונאים וכלכלנים. שם הפועל בכ"ף רפה, כמובן. דוגמה לשימוש: "סכמתם (ס' קמוצה, כ' פתוחה) כבר את הרווח של בנק המזרחי?"

להרים – במשמעות לפנות, מתחיל להישמע במסעדות ירושלמיות. "אפשר להרים את הצלחת?"

לממתן (מ' ראשונה פתוחה) – לנדנד למישהו בממתינה. "אני בחיים לא מממתנת את החבר שלי".

צ'אקות - קליעות מוצלחות לשלוש נקודות בכדורסל, נשמע לאחרונה מפי הפרשן רון קופמן.

בעקבות מלת השבוע "גוש" ("הזירה הלשונית" 31.1) כותבת יהל: "כשמישהו יורד על מישהו אחר ירידה שנונה במיוחד שגורמת לאחרים להתפוצץ מצחוק, אז "תקעו לו גוש". דוגמא: חברה שלי, בלונדינית, אמרה לזה שהיא יוצאת איתו שהוא לא יוצא לה מהראש. הוא ענה לה שבאסה להיתקע בראש של בלונדינית, כי אין שם כלום. צחקתי שעה ואמרתי לה שהוא תקע לה גוש ענק. כששניים יורדים אחד על השני, אנחנו מחכים לראות מי יתקע לשני את הגושים. אגב, כשזה ברבים, אומרים במלעיל".

תגיות :
Hotel de la Paix Genève; flickr תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

יעוד גונן
ערב טוב מר רוזנטל, הקטע על השתלטות זמן הווה בַדִּּבּוּר הנהוג הזכירני שכך היה נקוט גם אצל דיימון רניון בספוריו (בתרגומו הנפלא של א. כרמי): "ערב אחד אני יושב במזללה של מינדי ועוטף עצמי סביב צלחת של ...והנה מי נכנס אם לא...". כרמי ציין במבוא לאחד מכרכי תרגומיו שכך היה נהוג לדבר בעיירות המערב הרחוק, שם גדל רניון. הוי אומר: סדנא דארעא חד היא. בברכה - גונן (גליבטר) יעוד.
04 במאי 2015 הגב
יעוד גונן
ערב טוב מר רוזנטל, הקטע על השתלטות זמן הווה בַדִּּבּוּר הנהוג הזכירני שכך היה נקוט גם אצל דיימון רניון בספוריו (בתרגומו הנפלא של א. כרמי): "ערב אחד אני יושב במזללה של מינדי ועוטף עצמי סביב צלחת של ...והנה מי נכנס אם לא...". כרמי ציין במבוא לאחד מכרכי תרגומיו שכך היה נהוג לדבר בעיירות המערב הרחוק, שם גדל רניון. הוי אומר: סדנא דארעא חד היא. בברכה - גונן (גליבטר) יעוד.
04 במאי 2015 הגב

הוספת תגובה